סלחו לי שאיני שמח בשמחתכם
מאת ישראל שמיר
{נכתב ב-1994, אך עדיין
תקף}
בימים אלו ירדתי ליריחו. העיר הפלסטינית
החופשית הראשונה רבצה מאחורי סורג ובריח של מחסומי צה"ל. ספרתי
ארבעה מחסומים עם חיילים בשכפ"צים אימתניים, בלוקים של בטון
הצרו את הדרך, תורי רכב השתרכו מכאן ועד הודעה חדשה. מכוניות
גדולות של המתנחלים בקעקועי "חברון לנצח" ו"הגולן עמנו" פרצו
דרך. מחסומים וחיילים השרו אווירה של כניסה לאזור נגוע חולירע.
הנהג שלי היסס וכבר הצטער שהסכים לסכן חייו. נכנסתי. מהעבר
ההוא לא היו חיילים או שוטרים. כנראה ההנהגה הפלסטינית לא
הייתה שותפה לרצון הישראלי להמאיס את המובלעת על באיה. במרכז
העיר נקלענו לאווירה של קרנבל. עשרות ומאות מכוניות מצפצפות,
מבקרים משאר ערי הגדה נטפלים לשוטרים פלסטינים יפים וחסונים,
וכולם שמחים שמעתה חיפושי הלילה, מרתפי עינויים, כדור בראש
ויתר שמחות הממשל הצבאי התרחקו לכמה מאות מטרים ויצאו משגרת
חייהם. אמנם אין בעולם הזה מקום בו חסין הערבי מידיה הארוכות
למדי של ישראל, ובמיוחד כאן ביריחו תחושת החנק קרובה ביותר,
כקרבת המחסום הראשון של צה"ל, ובכל זאת היה נעים לראות את
השמחה.
חשתי שאיני שמח עמם. ולא רק בגלל השטח המצומצם
ביותר – כגודל מחנה ריכוז בינוני, אלא שמחתם הייתה בעיני כשמחת
החסיד במעשה בעז. כידוע, התלונן חסיד אחד על דוחק, רעב ומחלות
בביתו העלוב וציווה עליו הצדיק להכניס עז לביתו. כאשר הוצאה
העז, שמח החסיד שמחה שלמה. כך מספרת האגדה בגרסה הידועה.
ובכן יצאה העז – כעבור 27 שנות נוכחות צבאית,
יצאו חיילי צה"ל ממרכזי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה ומהעיר
יריחו והחזירם לאומללות של לפני 1967. כולם שמחו בשמחת העז
היוצאת: גם השמאל הישראלי מהעבודה ועד מק"י. רק אני לא שמחתי
והרגשתי – חזק יותר מאי פעם – את זרותי לאותו "שמאל".
לפני כמה חודשים (29.10.93) הופיעה ב"העיר"
ו"כל העיר" כתבת ראיון איתי פרי עטו של יאיר שלג, ובה נאמר
בצורה ישירה ולא מפרגנת במיוחד שאנשי שמאל ראו בי "סוציאליסט
מתחזה", "לא שייך לשמאל". עד כדי כך לא התאמתי לשמאל לדבריו,
שמנהיגי מפ"מ אותם שימשתי פעם כדובר סיעתם בכנסת העדיפו לשכוח
את התקופה ואותי. אולי הם צדקו, חשבתי עתה כאשר הגדיר איש שמאל
ותיק, חיים ברעם, את הדיכוטומיה הפוליטית הבסיסית של ישראל:
השמאל הוא בעד חזרה לקו הירוק, הימין הוא בעד הסיפוח. ניסיתי
להעמיד את עצמי במבחן ברעם, אך לא הצלחתי לסווג את עצמי.
יש שאלות מכשילות כגון "האם אתה עדיין מוסיף
להרביץ לאשתך?". "האם יש לכלב טבע של בודהה?" – נשאל אחד האבות
של הזן-בודהיזם. "כן" ו"לאו" כאחד היו מחטיאים את תפיסת
הבודהיזם, ולכן השיב החכם "מו" (אפס, השאלה אינה נכונה). גם
השאלה "השמחת בשמחת העז היוצאת?" מכשילה היא. ענית כן: חייבת
גבול וסגר של הפלסטינים, ענית לאו: חייבת את ההרג והעינויים.
לכן, נבדוק קודם כל את משל העז בגרסתו הידועה פחות, אך מתאימה
יותר.
מעשה בעז. גזל חסיד אחד את ביתו ושדותיו של
איכר והשאיר לו בקתה רעועה בקצה אדמותיו. ישב האיכר בבקתה
וקילל את החסיד, שאף היה גונב תבואה משדותיו. גם השכנים לא ראו
את מעשה הגזל בעין יפה. פנה החסיד לצדיק, ובעצתו הכניס עז
לבקתה הצפופה של האיכר.
התאכזרות זו ברש ועני הטרידה את מנוחת הכפר.
החלו לקרוא לחסידים "אנשי העז" ולקלל אותם, ואף החצר החסידית
התחלקה לשניים. אחדים אמרו שטוב היה לולא נבראה העז כי המצב
הקודם עדיף היה. אחרים אמרו שבתרם הוכנסה העז לא שמח האיכר
בחלקו, קילל את איש שלומנו, ולכן במקום להוציא את העז צריך
לדחוק באיכר.
אך החסיד לא שעה לעצת הצדיק החכם ומקץ הימים
הקצובים הוציא את העז מביתו של האיכר. השמחה הייתה גדולה,
אגודת צער בעלי חיים ולשכת הסעד ברכו את החסיד כאיש תם וישר,
טוב ומיטיב. גם לאיכר איחלו חיים טובים יותר ללא העז, מאחורי
הגדר הגבוהה שבנה החסיד...
ישב החסיד בין אומות העולם שמח וטוב לבב, בירך
והתברך בהם ואף בירך את הצדיק החכם. ישב האיכר בבקתה הרעועה
בין בניו המרובים שעיבדו את שדות החסיד, אותם עיבדו גם
אבותיהם. ויבכה האיכר: עכשיו בצאת העז מי ישמע זעקתי? רואה
אני: כאשר אמרתי "עז" כאילו ויתרתי על שדותיי וביתי.
ובכן, לולא הכרתי אישית את אנשי השמאל כאנשים
טובים והגונים הייתי חושד בהם בשותפות לתחבולה הנלעגת: הלא
צעקותיהם "כיבוש" השכיחו את גזל-48, ויצרו את האשליה שלפיה
יציאת צה"ל תביא לפתרון הבעיה. אני אף איני יודע מה שנוא אלי
יותר: הברוטאליות של אריאל שרון הטוען להמשך שליטה על
הפלסטינים, או הברוטאליות של יצחק רבין, אותו יצחק רבין
שב-1948 גירש את הפלסטינים של רמלה ולוד מבתיהם ושדותיהם, והפך
אותם ליושבי מחנות פליטים חסרי כל, וב-1994 נפטר מהם ושם גבול
בינם לבין רכושם שגזל.
משל בשודד שגזל נאד מים מאיש שהלך במדבר. קודם
העבידו בפרך, ובתמורה נתן לו לשתות מהנאד. אחר כך שיחררו
לחופשי, והשאירו למות מצמא במדבר.
תדמיתה של עזה המרוששת, עזה שהיא נטל כבד, עזה
שאינה נחוצה עוד – תדמית זאת מופיעה מדי יום במאמרים ובנאומים
של "ישראל הנאורה". ולא קם צדיק אחד בסדום להזכיר שלאנשי עזה
יש בעלות חוקית לאדמות ובתים שכבר העשירן מאות ספסרי תל אביב.
אין צורך לבקש רחמנות של הקהילה הבינלאומית לעזה המסכנה:
תחזירו לעזה ולתושביה את רכושם שנגזל. חוקיות בעלותם כפולה
ומשולשת: הם הבעלים הרשומים בטאבו, והם עיבדו את האדמות הללו
ותיקנו ובנו את הבתים העומדים עליהן מאז 1967.
בשנים האחרונות הרבו היסטוריונים ישראלים, בני
מוריס ואחרים, לדון בנסיבות הגרוש ו/או הבריחה של הפלסטינים
ב-1948. אולם השאלה הזאת אינה רלוונטית כלל: בריחה, נסיגה או
נסיעה לחו"ל אינן מפסיקות בעלות בשום חברה אנושית מימי אברהם
אבינו ועד זמננו. ממשלת ישראל גזלה את אדמות, כספים ורכוש
מאנשים שכל חטאם הוא בהיותם לא יהודים. אלו היו ערבים, ארמנים,
גרמנים, רוסים, יוונים – למעשה רוב הגויים איבדו את רכושם. חוק
נכסי נפקדים היה חוק גזעני בדומה לחוק האזורים הלבנים של דרום
אפריקה, ואף נחקק באותן השנים.
אין זה חשוב מהי "זכות היהודים על ארץ ישראל"
כי הזכות הזאת, אף אם קיימת, הינה כעין זכות ריבון, בדומה
לזכות צרפת לאדמות אלזאס, ואינה גורעת או מוסיפה לזכות אדם
פרטי – מוחמד, אליאס או חיים – לרכושו וישיבתו בארץ. לפי כללי
הצדק יש להחזיר את הנגזל ויש להתיר את שובם של הפליטים.
מאז שהגעתי למסקנה זו, כעין טריז תקעתי ביני
לבין החברה הישראלית. אני עליתי ארצה לפני 25 שנה, ולא הכרתי
כלל את ישראל הישנה. על רעיון השיבה שמעתי לראשונה בכפר עציון,
הישוב היהודי שנחרב במלחמת 1948 וקם לתחייה אחרי 1967. ידידי
באותם הימים, ישראל שדיאל, סיפר לי איך משפחתו הייתה נוסעת
לגבעה מסוימת בשפלה ומסתכלת משם לעבר האלון הגדול והעתיק שסימן
את כפר עציון. האמנתי לו ולחבר חנן פורת, ואני עודני מכיר
בזכותם לשבת על האדמות שקנו אבותיהם בהר חברון.
הרבה יותר מאוחר הגעתי לכפר סובה בהרי
ירושלים, כפר שאף הוא נהרס באותה מלחמה ארורה. התפעמתי מיופיו:
אף על פי שחרב, יפה היה, בנוי לתלפיות על יסודות המבצר הצלבני
עם בורות מים ומעיין, כולו לבן כשלג מעצי השקד סביבו. פגשתי גם
את אנשי כפר סובה לא הרחק משם, במחנה הפליטים דהישה ליד בית
לחם. תארו לעצמכם: אנשי כפר עציון ישבו על אדמתם פחות מעשרים
שנה והתגעגעו אליה, על פי כמה וכמה התגעגעו אנשי כפר סובה
לכפרם ולאדמתם שם ישבו מזה עשרים דורות לפחות. לא יכולתי למצוא
סיבה סבירה למה חבריי מכפר עציון יכלו לחזור לכפרם ותושבי כפר
סובה יצטרכו לנצח לראות את בתיהם ממול, כמשה בהר פסגה.
אז איבדתי את שלוותי, התחלתי לנוע ולנדוד בין
כפרי הארץ. ראיתי חלק גדול מאותם 450 כפרים שהיו ואינם. ראיתי
כפרים קיימים – מרמאללה ועד עבוד ומחברון ועד תפוח – ואהבתי
אותם עד מאד. הכפרים הערביים התאימו יותר לנוף הארץ מאשר
הישובים היהודיים. הם לא אנסו את הארץ אלא היו חלק ממנה. גם את
האנשים אהבתי – מכניסי אורחים, צנועים, אנשי עבודה. כתבתי על
כך בספרי "אורן וזית": "צנחן צעיר הייתי ורצתי מדי בוקר בעמק
סגור הרים מארג' סאנור ומעברה השני של גדר התיל ראיתי את האיכר
חורש אדמה סביב עצי זית. כה קינאתי בו, בדאוד מבית לחם, באליאס
מחיזמה, באיברהים מעבוד. מדוע אני לא זכיתי להיוולד בבית ליד
המעיין במורד הגבעה בה מתרוצצות העזים, ליד כרם הענבים? לו
ניתן היה לחצות את הקווים ולערוק מישובים וערי המשלט אל
הכפרים המהוללים בענבים וזיתים – בהן צדק הייתי חוצה קווים".
לא מצאתי ישראלים שראו את הדברים עין בעין
עימדי. אנשי שמאל לא התעניינו בכפרים ורצו להיפטר מהם – אבל
מהר, אנשי ימין רצו להיפטר מתושבי הכפרים, ולבנות במקומם את
ההתנחלויות המכוערות. כך ראיתי שהארץ נעלמת ונחרבת מול עיני:
ברצועת החוף נבנית קליפורניה חדשה שכולה דורשת להחריב את הארץ.
הכבישים, השכונות, דרך החיים – הכול מיובא והכול זר לטבע הארץ.
זה גם היה כמעט בלתי נמנע: אוכלוסיות מהגרים
שאין להם כל מכנה משותף – לא שפה, לא תרבות, אף לא דת במובן
הצר של המילה – לא יכלה אלא להחריב את הארץ החדשה. כך החריבו
אמריקאים את ערבות אמריקה והפכו אותן ל-dustbowl.
הסימנים הראשונים של קריסת הארץ כבר נראים באופק: ואדיות
מסריחות, עמק יזרעאל ההופך למליחה.
זאת אפשר היה למנוע רק בדרך אחת – בדרך
דו-קיום עם תושבי הארץ המקוריים. הפלסטינים – ככל עם הגר בארצו
– השכילו להשתלב בנוף הארץ ולחיות בהרמוניה עם הטבע. ראשוני
המתיישבים היהודיים ידעו זאת ולמדו מהפלסטינים. לו נשארו
הפלסטינים בישראל ולא גורשו ממנה – אזי כשותפים לגורל הארץ הם
היו שומרים על האיזון ועד הייחוד של הארץ. כי אם מישהו רוצה
לחיות באמריקה – שיסע לאמריקה, במקום לבנות אותה כאן.
לא הייתה הצדקה וסיבה סבירה למפעל העיקרי של
הציונות: לטיהור האתני במימדים ענקיים. המהגרים לא השכילו
להשתלב ולעסוק בחקלאות באזור ההר. אני לא מוצא אף יתרון אחד
לאפרטהייד נוסח ישראל לעומת דו-קיום. ליהודי חרדי זה לא היה
נחוץ. עובדה: תושבי מאה שערים אינם תומכים בציונות. סב סבי ז"ל
עלה ארצה בשנות החמישים של המאה הקודמת ללא ציונות והקים לו
בית ומשפחה בטבריה – שרוב תושביה היו ערבים. (בניו התפזרו
בעולם, אך בנותיו ובני בנותיו נשארו בארץ).
ומה עם אלה "שמאסו בשלטון הגויים", כדברי
ישעיהו ליבוביץ'? להם צפויה אכזבה מרה מכל. היהדות אותה ניסו
לשמר מצמיחה על הקרקע השדודה את הפירות המגעילים. אמש קיבלתי
בדואר דף עם הכותרת "דע את יהדותך באמת" ובו לקט ציטוטים כמו:
"את הטוב בגויים הרוג". זוהי היהדות שתצמח כאן. יש גם יותר
משמץ גזענות בגישה זו. בימינו כאשר שולטים היהודים בארה"ב
וברוסיה הילצינית, אין כבר צורך ליהודי בגולה "למאוס בשלטון
הגויים" כי הוא נתון לשלטון היהודים. לא לשווא כתב הפרשן של
עיתון "הארץ" בחצי הלצה: "הפרוטוקולים של זקני ציון נכתבו לא
בידי האנטישמי אלא בידי יהודי בעל חזון". אולם רק מגזענים
באומות העולם אפשר לשמוע שהם "מאסו בשלטון היהודים".
הציונות השפיעה גם על היהודים בחוץ לארץ. פעם
היהודים תמיד תמכו בחלשים, דגלו בשוויון וקידמה. לא עוד. יהדות
העולם עשתה מאז קמה מדינת ישראל מפנה חשוב ביותר: עתה היא
פועלת כגוף המאורגן היטב נגד העולם השלישי, נגד האיסלם, נגד
הקומוניזם. אנשים הקשורים בלובי היהודי באמריקה דחפו את ארה"ב
להלום בעירק, מצדדים בסנקציות נגד קובה, ברכו את הנשיא ילצין
כאשר הלז הפגיז את הפרלמנט, נתנו גושפנקא להפיכה באלז'יריה
ועתה דורשים "לטפל" בסין ובצפון קוריאה. העילית של העם היהודי
עושה טעות, ובעדה ישלם העם כולו, כפי שהיה בספרד של ימי
הביניים, שם תמכו היהודים במלך הלא פופולארי. הברית של העילית
היהודית עם האימפריאליזם המערבי נובעת בעיקר מעצם קיום המדינה
הציונית. עמים שלמים לפעמים טועים – כדוגמת העם הגרמני במאה
הנוכחית, וטעות מתקיימת כאשר הם משתכרים מכוחם.
עתה הציונות נמצאת בשיא כוחה. אחיזתה בכלי
התקשורת בכל העולם ובארה"ב בראש ובראשונה מתקרבת לטוטאלית. רק
כך ניתן להסביר את התמיכה העולמית בהסכם האוטונומיה הנופל אף
ממדינות חסות של דרום אפריקה הישנה. אולם אז העולם לא הכיר
בתרגיל של המשטר הלבן.
ובכן, איני צופה עתיד ורוד. ישראל תישאר מוקד
השנאה של העולם השלישי, של ארצות האיסלם ושל יתר הכוחות
הפוליטיים שהציונות פועלת נגדם. במוקדם או במאוחר גם השליטה
הציונית בארץ ובעולם תחלוף, אך הרבה אנשים חפים מפשע יסבלו עד
אז, ולאחר מכן.
ובכן, האם כבר בכל אבוד? לא. בימים אלה מצאתי
ספר של מרטין בובר ויהודה מגנס שראה אור ב-1947 בזכות המדינה
הדו-לאומית. עברו ימים רבים אך אשר כתבו אז תקף גם עתה. בובר
ומגנס היו כנגד החלוקה כי הם ראו שזו תביא להגברת הלאומנות
והפנאטיות. הם צדקו.
תרגמתי לרוסית את ספרו של חיים הרצוג "מלחמות
ישראל ערב". תיאור המלחמות הינו כרך עב כרס, אך אפשר להסביר
במשפט אחד לכל ילד מה הסיבה למלחמות ישראל-ערב. הסיבה היא
פשוטה – אפליה. אין צורך ללמוד את עיקרי היהדות והאיסלם כדי
להבין אותה, כפי שאין צורך ללמוד את תורת הגזע כדי להבין את
מהות אפליית השחורים.
אם הסיבה פשוטה, גם הפתרון פשוט: לחדול
מאפליה. להחזיר אזרחות, זכות לצאת ולחזור לארצו, להחזיר רכוש
לכל תושבי פלסטינה המנדטורית ללא אפליה מטעמי לאום, דת וגזע,
להבטיח שוויון זכויות ללא אפליה לכל האזרחים – ולחיות יחד חיים
טובים. אני לא מעלה שום רעיון מיוחד, שום פתרון מתוחכם, אלא רק
מציע להתייחס ללא יהודים כפי שמתייחסות כל אומות אירופה
ליהודים. המדינה בימינו היא מדינה של כל האזרחים, ולא של אתנוס
אחד החי בה. יש מדינות הנשלטות בידי אתנוס אחד - מרואנדה ועד
ארמניה. מדינות אלו בחרו במלחמת עד.
הגיע הזמן להבין שמייסדי מדינת ישראל טעו כאשר
הלכו בדרך הקלה של גרוש וגזל. הדבר אפשרי: ראיתי אותו במו
עיניי בקרים בבריה"מ. ב-1944 גירש סטאלין את העם הטטארי
המוסלמי הקטן מחצי האי קרים. הועד היהודי האנטי פאשיסטי של
בריה"מ סמך את ידי סטאלין וביקש להפוך את קרים למקום של
ההתיישבות היהודית ההמונית. סטאלין דחה את הרעיון בכעס ופיזר
את הועד. עברו שנים, ורק ב-1989 החלה שיבת הטטארים לקרים.
נסעתי לשם וראיתי זאת במו עיניי. הדבר אפשרי. דיווחתי על כך
לקוראי "הארץ", כי שימשתי אז כתב העיתון במוסקבה. הייתי כולי
מלא התפלאות מחזיון של שיבה וכתבתי שזה אפשרי גם בארץ. כעבור
כמה ימים פוטרתי.
כן, תיבה "שיבה" היא
a four letter word
תרתי משמע. הפחד מפני שיבה כה עמוק שרק אנשי הימין הקיצוני
מעיזים להזכיר את האפשרות הזאת, ואולם אין בה שום דבר מפחיד.
השיבה של הפלסטינים חייבת להתבצע, וזה יקרה במוקדם או במאוחר.
לארץ אשר קלטה במשך השלוש שנים האחרונות כחצי מיליון רוסים
כמעט בלי זעזועים אין זה כה קשה – לקלוט במשך החמש שנים הבאות
עד מיליון פלסטינים.
בין הרוסים שהיגרו לישראל לא היו הרבה יהודים.
הסטטיסטיקה הרשמית קובעת כי אחוז הלא יהודים ב"עלייה הרוסית"
הוא כ-55%, אם כי למעשה מדובר במספרים גדולים יותר. כך נקלטו
בארץ מאות אלפי רוסים אתניים, אנשים בלא כל זיקה לארץ. הרבה
יותר קל לקלוט פלסטינאים ממחנות הפליטים שזיקתם לארץ היא
טוטאלית.
אני יודע שאני לא אפסיד כלום משיבת הפלסטינים.
אין בבעלותי ארמון פלסטיני בטאלביה, לי לא שייכים דונמים של
אדמה שדודה בפרוזדור. הדירה שאני גר בה בנויה על אדמות המנהל
ואני משלם דמי חכירה למנהל. אם תחזור הקרקע לבעלים הערביים
אוסיף לשלם דמי חכירה לבעלים הערביים במקום למנהל. לפי חוקים
מנדטוריים אף לאנשים הגרים בבתים שנשדדו מבעליהם יש זכות של
דייר מוגן ואי אפשר לגרשם. יש מי שיפסיד מהשיבה: אותם מושבים
וקיבוצים המתכוונים לשלשל לכיסם מיליוני דולרים בעבור מכירת
האדמות הערביות ליזמים פרטיים. אך לרוב המכריע של היהודים כלל
אין זה משנה האם יחזרו לאדמותיהם איכרי כפר ברברה ואם
התאילנדים של אריאל שרון ימשיכו לרעות שם צאן אדוניהם באדמות
הכפר. ואם המלחמות הן בגלל הרכוש – שילחמו בעלי הרכוש, בעלי
האחוזות שנבנו על קרקע שדודה. לנו ליתר הישראלים אין שום סיבה
להילחם למענם.
בשנים האחרונות עדים אנו להחזרת רכוש יהודי
מוחרם בארצות רבות: מצ'כיה ועד לאטביה. הגיע הזמן להחזיר את
הרכוש והזכויות לכל תושבי פלסטין המנדטורית בלא הבדל גזע, דת
ולאום. לכן אני גם בעד המשך הנוכחות היהודית בחברון, עזה וכל
מקום אחר בתנאי שהיהודי יושב בבית אותו קנה או ירש, ולא גזל.
עצם החיכוך בין המתנחלים לבין הפלסטינים נבע מזכויות היתר של
המתנחלים. במצב הנורמאלי כאשר כל תושב, יהודי או פלסטיני, כפוף
לאותם החוקים, בתי משפט ומשטרה, לא תהיה כל סיבה לחיכוך.
לכן איני מסכים עם השמאל הישראלי: אין שום דרך
הגיונית או צודקת להיאבק נגד התנחלות אם היא נעשתה כחוק על
אדמות שנרכשו כחוק. אולם הכרתי בזכויות המתנחלים כפופה בביטול
כל כללי האפרטהייד. היום השמאל נאלץ להתפתל כנחש בין תירוצים
להסברים וגם לשקר לא מעט. אך יש פתרון הגיוני וסביר – לוותר על
העליונות של "עם בחירה", להשוות את זכויות היהודי עם זכויות
הגוי. אז גם לא יהיה צורך בחלוקת הארץ: מספיק לאחד אותה כולה,
ולתת זכויות שוות לכולם.
זה נשמע כל כך פשוט אך זה מספיק כדי לענות על
כל חוליי הארץ. אין שום פתרון אחר זולת השוויון. הפתרון של
האוטונומיה הינו פתרון מדומה, כי הוא מקים גבולות בין הנכס
לבין בעליו ומשמר את העליונות היהודית. ההסכם יתפוצץ ואז אנו
נשמע את הקריאות לטרנספר את הערבים.
בואו נודה היום שהרעיון של מדינה יהודית
בפלסטינה היה תקף בדיוק כמו הרעיון של מדינת טוטסי ברואנדה או
דרום אפריקה לבנה או אלז'יריה צרפתית. אין זה אומר שהיהודים
חייבים לארוז ולנסוע לחוץ לארץ: אנחנו פשוט צריכים לחיות בארץ
הזאת כשווים בין שווים, ולא כאדונים, להחליף מדינת לאום למדינת
אזרחיה.
מאז עלייתי ארצה לפני כרבע מאה גרתי בין בני
העדות השונות, ולדעתי לחיות בין הפלסטינים היה די נוח. לכן
איני מפחד משובם או מישיבה איתם. עבדאללה כשכן אינו פחות נוח
מבוריס או ממוריס, ושלושתם רחוקים באותה מידה מהיהדות של שלום
עליכם, ביאליק וישעיהו ליבוביץ'. לכן איני אומר "כיבוש". בעיני
היה הדבר דומה לממשל הצבאי בנצרת ובמשולש עד 1965. לכן גם איני
שולל על הסף את ההסכם עזה-יריחו, כמעניק אוטונומיה לאזורים של
פלסטין. אולם הצעד הבא צריך להיות ביטול חלוקת הארץ והקמת
מדינה לכל אזרחיה עליה חלמו אנשי מפ"מ ההיסטורית, בובר, מגנס
ואחרים, בה יהיו אזרחים כל תושבי פלסטינה-א"י המנדטורית
וצאצאיהם. אין פתרון אחר זולת מלחמת נצח וטרנספר. הקמת המדינה
הפלסטינית הריבונית בכל רצועת עזה והגדה המערבית אינה מסייעת
להגיע לפתרון המיוחל. הדגם האפשרי לחיים משותפים של אנשי המקום
והמהגרים מצוי בניו-זילנד, וכן בארצות אמריקה הלטינית. זוהי גם
הדרך להוציא את דת ישראל מאומללותה: בשנים האחרונות היא חוזרת
להיות דת שבטית גזענית ואקסקלוסיבית נטולת כל מסר אוניברסאלי.
טענתה להיות "אחת הדתות המונותיאיסטיות הגדולות" אין לה כיסוי
אם אנשיה מעלים על נס מצוות רצח עם וגירוש ילידים נוסח יהושע
בן-נון והרב כהנא. עם ישראל זקוק לטיפול פסיכיאטרי של חיים על
בסיס שוויון עם לא יהודים. זה ירפא גם את הדת, וגם את העם.
אחרת סלולה דרכה של מדינת היהודים לסופה המר: זה של קרני חיטין
וזה של מצדה הרדיואקטיבית.
יהיו אשמים בכך כל אלה שלא נתנו לעם ישראל ולו
הזדמנות אחת להרהר על האפשרות להחזיר מכוח חוק השבות – לא
שבטים אפריקאים ולא רוסים או אוקראינים, או תימהונים מצפון
אמריקה, אלא התושבים החוקיים של הארץ.
