Judaic sources
on the attitude
towards gentiles
Contents
TOC \o "1-1" \h \z
Preface..
PAGEREF _Toc41644576 \h
3
Summary of halachic rulings on the
attitude towards gentiles
PAGEREF _Toc41644577 \h
6
On the attitude towards gentiles
– with sources.
PAGEREF _Toc41644578 \h
18
(1)
Killing gentiles and saving their lives.
PAGEREF _Toc41644579 \h
18
(2)
Robbing, cheating and returning lost items to a gentile..
PAGEREF _Toc41644580 \h
35
(3)
Business
relations.
PAGEREF _Toc41644581 \h
42
(4) The
place of gentiles in Jewish political and judicial systems
PAGEREF _Toc41644582 \h
51
(6)
Emotional and social attitude towards gentiles.
PAGEREF _Toc41644583 \h
59
(7) Some
characteristics
of the gentiles.
PAGEREF _Toc41644584 \h
69
(8)
Miscellaneous.
PAGEREF _Toc41644585 \h
77
(9)
Metaphysical opinions on the gentiles.
PAGEREF _Toc41644586 \h
93
Appendix: Judaism on gentiles granted the
status of ger toshav
PAGEREF _Toc41644587 \h
97
This work
represents a concise outline (or suma) of basic
religious laws that determine the attitude toward non-Jews
on the part of Jews and Judaism. This suma is
bolstered by a series of major relevant excerpts from
classical Jewish halachic sources (far from complete,
indeed, patently incomplete), which form the foundation of
the precepts in question.
Within the
limited scope of this paper we could not conduct a detailed
analysis of all the halachic concepts contained in Jewish
literature regarding the different issues raised here.
Nevertheless, we have tried to select and present to the
reader a more or less complete set of authoritative views
(in their original textual form) on each specific issue. It
is important to stress that the views in question were
culled from key written works by leading Jewish lawgivers or
from major (collective) Jewish religious sources, above all
the Talmud. In some instances we also cite particularly
relevant views expressed by contemporary authorities. We
have summed up these pronouncements and formulated our
summary in a simple yet compelling fashion. To be sure, this
summary does not reflect every nuance of the complex issues
dealt with in the original sources; it does, however, give
an unambiguous outline of the existing range of views and
practical imperatives created by classical Orthodox
Judaism.
We have devoted a
separate section to the rather problematic issue of
diverse terminology used in Jewish literature to define and
classify non-Jews. Without making any attempt to supplant
this section, we would nevertheless like to make an
important observation. Jewish law reserves a separate
category for those gentiles defined by the term
גר תושב
(ger toshav); according to most views, this group is
made up of gentiles who observe the seven Noachide
commandments (this definition will be examined in somewhat
more detail below). In principle, only this type of gentile
has an inalienable right to live (or – to life) according to
Jewish law. Only they enjoy certain legal leniences in terms
of their property rights. Only they may (or even must) be
saved by a Jew when they are drowning in a river, for
example. On the other hand, Jewish law reserves a separate
category for those gentiles who are explicitly idolaters,
treating them with particular disdain: under Jewish law they
are to be put to death, at least in theory. Even though the
laws applicable exclusively to gentiles granted the
status of ger toshav, the laws applicable to
idolaters only, and the laws applicable to all
gentiles (including those in the ger toshav
category) differ greatly, covering a wide range of
legal attitudes towards those who fall into these
categories, we consider it essential to emphasize two
important points.
First,
according to the overwhelming majority of accepted views
most of today’s gentiles cannot be considered ger toshav.
Christians as a group are viewed as idolaters, and as such
(at least in theory) are punishable by death. What is more,
it seems that even under the most “lenient” contemporary
approach, billions of basically decent and respectable
gentiles are categorized by the Jewish law as definite
idolaters (or persons of the same negative status), and thus
they are not entitled to the prestigious status of ger
toshav. This applies to all Hindus, Buddhists, atheists,
and so on.
Second,
even a ger toshav (in fact, even a gentile convert to
Judaism) is explicitly discriminated against under Jewish
law, as we will see below.
The problem of
terminology employed by Jewish sources in classifying
gentiles.
In this context,
we are obliged to touch, at least in passing, upon the
crucial issue of terminology. Halachic literature uses a
wide assortment of different terms to denote “gentiles.” To
an extent, this variety has a historical character, owing to
the fact that Jewish religious literature was created over a
lengthy period of time. However, the main reason for this
terminological diversity was the natural semantic tendency
to classify gentiles (based on one principle or another) in
the context of issues and concepts relevant at the time. For
example, the word
גוי
(goy) is usually translated as “gentile”;
בן נח
(ben Noach) as a descendant of Noah, i.e. a member of
mankind;
כנעני
(kna’ani) as Canaanite, i.e. a member of one of the
nations which inhabited Canaan prior to the arrival of the
Israelites;
כותי
(kuti) usually as one belonging to the heretical
Samaritan minority, or simply a “heretic”;
עובד ע"ז
(oved avodah zarah) or
עכו"ם
(akum, an acronym of oved kochavim umazalot,
i.e. “one who worships stars and constellations”) as
“idolater”;
נכרי
(nochri) as “stranger,” “alien”;
גר תושב
(ger toshav) as “a stranger who permanently resides
among Jews.” Some of these terms are random and
interchangeable; on the whole, however, they retain their
distinct halachic meaning and are used accordingly in
various contexts.
The problem of
terminology is complicated even more by the censorship
(either external, gentile, or internal, Jewish) that was
often applied to Jewish texts, replacing the original terms
with others considered less offensive in a given period or
location. In most cases, the original term can be clearly
inferred from the context. Frequently, however, it is
impossible to determine with sufficient certainty whether
the term before us is the original or one which has been
replaced due to censorship. As a result, we cannot be sure
which category of gentiles is covered by the law in
question: the one specified by the censored text or a
different (usually wider) group defined by some other term
which had been in the original text. Therefore researchers
of Jewish religious law are constrained to search out the
original, uncensored sources for this purpose. Fortunately,
it is relatively easy today: most classical Jewish works
have been reconstructed and published in their original
version, based on ancient manuscripts and early printed
editions.
Most of the texts
used in our research were taken from the Bar-Ilan Responsa
CD version 9 and DBS CD version 9. However, we discovered
(somewhat to our surprise) that the use of these versions
did not solve the problem entirely: the CD texts of the
Mishnah, Talmud, Maimonides’ Mishneh-Torah, the Tur, and the
Shulchan Aruch contained numerous traces of censored
passages. As a result, we had to meticulously compare these
texts with the existing uncensored versions, and to correct
them whenever necessary. Our corrections were based on the
following editions (unless explicitly noted otherwise in the
quoted passage):
Mishneh-Torah
– based on the Shabtai Frankel edition.
The Babylonian
Talmud (inc. the Rashi and Tosafot
commentaries) – mostly based on the Steinzaltz edition;
treatises which are not included in the Steinzaltz edition
are based on the original printed version of the Talmud
(Venice, 1520-1523).
Mishnah –
based on the edition with Maimonides’ commentaries,
published in Jerusalem in 1963 by R. Joseph Kapakh.
Tur and
Beit-Yosef (commentaries by R. Yosef Caro to Tur)
– based on the Jerusalem edition of the four sections of the
complete Tur, 1998.
Shulchan Aruch
– based on the Krakow edition of 1578 (the first edition of
Shulchan Aruch with Rama commentaries).
Wherever we
revised the available standard text by removing the censored
corrections, the following signs were used: the original
uncensored text was placed in square brackets ([original
text]), while the text following censoring (to be
omitted) was enclosed in carats (<censored
corrections>).
However, finding
the correct (original) term is the first and easiest part in
the task of interpreting the text. The real difficulty lays
in determining the exact meaning of a given term in each
book, each specific case, each new context. The problem is
that identical terms are used in different texts (or even in
different opinions brought in the same text). The most
common instance is the word goy, which refers in some
cases to all gentiles and only to idolatrous gentiles in
others.
In some
instances, the differences in meaning are more subtle. Even
when the basic meaning of a term is fairly clear, there may
be uncertainty as to what precisely makes a gentile fall
into a particular category. For example, a ger toshav
(the closest a gentile can come to the status of a Jew
without actual conversion) is a gentile who fulfills the
seven Noachide commandments. However, there are endless
discussions in Jewish literature as to the precise meaning
of this definition. There are divergent opinions regarding
the following questions: when a gentile wishes to become a
ger toshav, must he make a formal court declaration
of his intention to fulfill the Noachide commandments, or is
it enough to observe them in practice? Does he have to
observe these commandments out of his belief in Judaism, or
is it sufficient that he practices them as ethical
standards?
Halachic sources
exhibit a wide divergence of opinions concerning these
issues. On the one hand, some authorities believe that today
no gentile can become a ger toshav even in theory,
since this status is applicable only when the laws and
commandments related to the notion of
יובל
(yovel, “the fiftieth year,” when, for example, land
sold by Jews reverts to its former owners) are in force.
According to this opinion, even a gentile who observes the
seven Noachide commandments out of his belief in Judaism is
not eligible for the status of ger toshav today. On
the opposite extreme, there is the view that any gentile who
professes a monotheistic religion, including Christianity,
can be considered as ger toshav even today.
To be sure, there
is no shortage of intermediate views. For example, a number
of authorities believe that the prestigious status of ger
toshav may be conferred only on genuine monotheists like
the Moslems, but certainly not on Christians. However, there
is more. Some of those who hold the latter view assert that
the Moslems at least, being genuine monotheists, are
entitled to the full status of ger toshav, with all
the rights and privileges implied therein; others claim that
a Moslem is only partially entitled to the status of ger
toshav, applicable only in the context of certain
halachic rules but not in general.
In short, the
issues we have raised are highly complex, and there is no
way to discuss them in every detail within the framework of
this paper.
In our suma we have consistently
translated the terms goy, nochri, and ben
Noach as “gentile”; the same goes for the terms
kna’ani, kuti and akum, whenever it was
obvious that these “specific” terms were used in lieu of
more general ones for reasons of censorship. Only in those
cases where the sources explicitly state that the law
applies solely to idolaters in the literal sense of the word
or where this conclusion is clearly implied, or where the
sources stress that the law equally applies to gentiles
having the status of ger toshav did we reflect these
terminological niceties in our translation.
1. Killing gentiles and saving their lives
Several contemporary religions, such as
Hinduism, Buddhism, and Zoroastrianism, are undoubtedly
considered idolatry. As for Christianity, there is a dispute
among Halachic authorities, but the vast majority consider
it idolatry as well. Islam, on the other hand, is not
considered idolatry.
In a situation (such as we have now)
where there is no Jewish court of law which can sentence
people to death, to corporal punishment, or even to the
fines prescribed by the Torah, and which therefore can not
judge a man for the sin of idolatry:
It is permissible
(and even commanded) for anyone to kill idolatrous
Jews (and those Jews, including atheists and agnostics, who
publicly reject the divine authority of Halacha) anywhere
and anytime it is possible. However, contemporary Halachic
authorities have ruled that this law doesn't apply nowadays.
While there is no obligation to kill
idolatrous gentiles (nor, in fact, any gentiles who don't
obey the 7 Noachide commandments), it is nevertheless
forbidden to save their lives. The exact Halachic status of
a gentile who doesn't practice idolatry as defined above
(and who also can be considered as fulfilling in practice
the other Noachide commandments), yet who declares himself
to be an atheist or agnostic is not entirely clear, though
from some sources it appears that he too should be
considered an idolater.
1.2)
Killing a gentile (even an idolater, without a court
hearing) in peaceful times is forbidden. (According to most
opinions, during a war any person from the gentile enemy
nations may be killed.) However, a Jew who murders a gentile
(even in peaceful times and even intentionally) is not
punishable by death in the human courts (under normal
circumstances). According to some opinions he is not
punishable at all (under normal circumstances) by the human
courts. But a gentile who kills a Jew, even purely by
accident and unintentionally, must be put to death. This
applies to a ger toshav as well.
1.4)
A Jew is forbidden to assist a gentile woman in labor. If a
Jewish woman works as a midwife, she is obliged to assist in
the childbirth to avoid antagonizing the gentiles, but only
on a weekday and only for a fee. A Jewish woman is forbidden
to breastfeed a gentile baby (except when this is vital to
her own health). It is permitted to assist a ger toshav
woman in labor (on a weekday) and to breastfeed a ger toshav
baby.
1.5)
It is forbidden to desecrate the Shabbat to save the life of
a gentile, unless there is a danger that a failure to do so
will cause animosity. There are different opinions whether
this law applies to a ger toshav.
1.6)
A
gentile woman in labor must not be given assistance on
Shabbat, even if no Shabbat violation is involved. One is
allowed to assist a ger toshav woman in labor on Shabbat,
but only if no severe Shabbat violation is involved.
1.7)
Contemporary practical rulings regarding the previous items:
Today
a few Rabbinical authorities
claim that the danger of provoking gentile animosity by not
saving a gentile's life is so great that this consideration
applies automatically in any case where there are witnesses
(and according to some opinions even where there are no
witnesses), and even on Shabbat.
However, a Jewish doctor must try to
avoid a situation in which he will have to violate the
Sabbath by treating gentiles. Therefore a Jewish doctor is
forbidden to work in a hospital that serves only gentiles if
he must work on Shabbat. Similarly, a Jewish doctor should
use any legal means at his disposal to avoid working on
Shabbat in a hospital with a mixed, mostly gentile, patient
base; in a hospital with mostly Jewish patients he is not
obligated to avoid working on Shabbat, but in any case, it
is recommended that this sort of hospital employ gentile
doctors to treat gentile patients on Shabbat.
1.8) If a
Jew is chasing a gentile in order to murder him, it is
forbidden to kill the Jew in order to save the gentile, even
if there is no other way to save the gentile's life. A
person who kills the Jewish pursuer in order to save the
gentile's life must be put to death. But if a gentile (or a
Jew) is chasing a Jew in order to murder him, one must kill
the pursuer in order to save the pursued person (if there is
no other way to save his life). This law applies to a ger
toshav as well.
1.9) In a
case where someone orders a Jew to kill some innocent person
or else he will himself be killed: If the person he is
ordered to kill is a Jew then he must not kill him,
even if it will result in his
own death. If the person he is ordered to kill is a gentile,
then it is permissible to kill him to save the life of the
Jew (in this situation).
It appears that this law applies
even if the person whom the Jew is ordered to kill is a ger
toshav.
2. Robbing, cheating and returning lost items to a gentile
2.1)
According to some halachic sources, robbing and stealing
from a gentile is permissible in principle, and forbidden
only because (and when) there is a danger that it will cause
the profaning of God’s name or that it may cause harm to
Jews. Other sources disagree and claim that robbing and
stealing from a gentile is forbidden in any situation. It
appears that robbing and stealing from a ger toshav is
forbidden by the Torah, according to all opinions.
2.2)
In a commercial transaction, if a Jew charges an exorbitant
price or conceals the low quality of the goods from a
gentile customer he does not owe the gentile any
compensation (as he would owe a Jewish customer). According
to some opinions, it appears that this law is not applied to
a ger toshav; it is forbidden to cheat him and therefore he
must be compensated if he is cheated. In any case, it is
clear that if a gentile charges an exorbitant price or
conceals the low quality of the goods from a Jewish
customer, he owes the Jew compensation.
2.3)
When a Jew owes money to a gentile who has passed away, the
Jew is not obliged to repay the debt to the heirs, provided
the latter do not know about the debt. If the heirs ask the
Jew whether he owed money to the deceased, it is even
permissible to lie to them and deny the debt (provided the
Jew knows for sure that they do not know about the debt, so
that the name of G-d will not be profaned by his lie).
2.4)
In a commercial transaction, if a gentile makes a mistake in
a Jew's favor (for example, if he gives back extra change),
the money does not have to be returned to him, though it
would to a Jew who made a similar mistake. Some commentators
even say that a gentile may be actively and intentionally
misled and deceived during a commercial transaction,
provided he does not notice (and therefore God’s name is not
profaned). Others disagree and say that a Jew may only
passively benefit from a gentile's mistake, but may not
actively and intentionally mislead him.
2.5)
According to most opinions if a gentile loses something, it
is forbidden to return it to him. Considerations such as
compassion or sympathy for his loss do not make the return
permissible. But if a Jew who found the lost item presumes
that its return will glorify the name of G-d (for as a
result the gentiles will glorify the Jewish people and their
religion) it is permissible and even a commandment to return
it to a gentile. However, if there is a danger that not
returning it will cause the profanation of G-d’s name or may
cause harm to Jews, then it must be returned to the gentile.
3.
Business
relations
3.1)
It
is
forbidden
for
a
Jew
to
consume
some
food
products
made
by
a
gentile
(even
where
there
are
no
equivalent
products
made
by
Jews):
wine,
most
milk
products,
and
most
kinds
of
food
cooked
or
roasted
by
a
gentile.
This law
applies to a ger toshav as well.
3.2)
According to some opinions, it is forbidden to buy bread
from a gentile baker even where there is no Jewish baker.
Others permit buying bread from a gentile baker, but only
where there is no Jewish baker. And some permit buying bread
from a gentile baker even where there is a Jewish baker.
3.3)
In all business transactions – purchase and sale, hiring,
lending money etc. – a Jew must be given precedence over a
gentile, even when this causes minor financial losses.
3.4)
According to one opinion, it’s a special Torah commandment
to take high interest on loans to a gentile. Also according
to this same opinion, one mustn’t forgive the debt of a
gentile or postpone its payment date. Others also prohibit
lending money without interest to a gentile but do not see
this prohibition as a special commandment [whereas it is
forbidden to lend money with interest to (or borrow from) a
Jew]. According to some opinions, in some conditions where
lending money to a gentile may cause
affinity between him and the Jew
and cause the Jew to be influenced by the ways of the
gentiles, it is forbidden to lend money to a gentile
altogether. With regard to a ger toshav: according to all
opinions it is permitted to lend him money at interest.
3.5)
According
to some opinions it is permissible to delay the wages of a
gentile. According to other opinions it may not be
permissible. It is forbidden to delay the payment of the
wages of a ger toshav, but the prohibition is less severe
than that of delaying a Jew's wages.
3.6)
A gentile doesn’t inherit from his Jewish father (for
example, when the father converted after the son was born or
the son is the child of a Jew from a gentile woman).
4. The place of gentiles in Jewish
political and judicial systems
4.1)
According to some opinions when the Jews rule over gentiles
they mustn’t let a gentile live in our land and even not let
a gentile pass through our land on his way elsewhere.
4.2)
A gentile (and even a convert to Judaism) cannot be
appointed to any ruling position over Jews. A gentile cannot
be a judge in a Jewish court of law. Even a convert to
Judaism cannot serve as a judge in cases that may result in
capital punishment, and according to most opinions a convert
cannot judge Jews from birth, even in cases regarding
financial matters. (He may, according to all opinions, judge
other converts on financial matters.)
4.3)
A gentile is not considered a valid witness in a Jewish
court of law. This applies to a ger toshav as well.
4.4)
Even a
convert to Judaism is not allowed to bear witness concerning
anything that happened prior to his conversion.
4.5)
A gentile, as opposed to a Jew, can be easily sentenced to
death in a court of law. This can be done by a single judge,
based on the testimony of a single witness or on the
defendant’s own addmission, with no prior warning, even if
the witness is a relative [of either the judge or the
victim]. This applies to a ger toshav as well. According to
one opinion, if a Jew sees a gentile transgressing any of
the Noachide commandments he can kill the gentile on the
spot without bringing him to court, but most opinions
disagree and say that even a gentile can be sentenced to
death only in a court of law.
4.6)
In a lawsuit between a Jew and a gentile, the legal process
is as follows: If non-Jewish laws benefit the Jewish party,
the ruling is based on them, and the gentiles are told “Such
are your own laws!” However, when the Jewish party benefits
more from Jewish laws, the ruling is made accordingly, and
the gentiles are told “Such are our laws.” It seems that
this law does not apply to a ger toshav, who is always
judged according to the non-Jewish laws - even if they
benefit him.
4.7)If
an animal owned by a Jew damages a gentile's property, the
Jew is not required to pay any indemnity. But when an animal
owned by a gentile damages a Jew's property, the gentile is
obliged to pay full compensation. According to some opinions
this law applies to a ger toshav as well; according to other
opinions it doesn't apply to a ger toshav.
4.8)A
gentile (including a ger toshav) who robs or steals from a
Jew (or anyone else) must be sentenced to death, whereas a
Jew who robs or steals from a gentile (or a Jew) is never
sentenced to death. A Jew who steals from a
gentile(including a ger toshav) must pay back only the sum
that he stole, whereas a Jew who steals from a Jew must pay
back at least twice the sum he stole.
4.9)
The death penalty may be imposed on one (Jew or gentile) who
abducts a Jew, but not on a Jew who abducts a gentile.
5. Emotional and social attitude towards gentiles
5.1)
A Jew passing gentile graves or seeing a multitude of
gentiles must declare: “Your mother shall be sore
confounded; she that bare you shall be ashamed: behold, the
hindermost of the nations shall be a wilderness, a dry land,
and a desert” (Jeremiah 50:12). A Jew passing a church (and
according to one opinion any gentile residence) must say:
"The Lord will destroy the house of the proud" (Proverbs
15:25).
5.2)
The
injunction against harboring hatred in one’s heart applies
solely to Jews.
5.3)
A Jew is not required to mourn (e.g. sit shiva) for his
gentile brother, sister (that is, the offspring of his
father from a gentile woman), son, or daughter (that is, his
offspring from a gentile woman). A proselyte doesn't have to
mourn over his gentile mother and father.
5.4)
In respect to a gentile, the law permits revenge and rancor.
Similarly, the commandment “Love thy fellow as thyself” does
not apply to gentiles.
5.5)
The injunction against slander applies only in respect to
slandering a Jew.
5.6)
It is forbidden to give a gift to a gentile unless one is
familiar with him and can therefore expect to get favors in
return. This law does not apply to gifts given to an
unfamiliar ger toshav – it is permissible to give him a gift
unconditionally.
5.7)
It is forbidden to praise or bless a gentile.
5.8)
It is forbidden to sell real estate to a gentile in the Land
of Israel. Some kinds of real estate are not even to be
rented to a gentile in the Land of Israel. This law does not
preclude transactions between a Jew and a ger toshav.
5.9) A
Jew must not take charity from a gentile in public, for this
would be considered an embarrassment and would cause the
profanation of G-d’s name. A Jew may take charity from a
gentile in public only if he cannot get any charity either
from a Jew (in public or in private) or from a gentile in
private.
5.10) A Jew
must pray every day “Blessed be the Lord for not making me a
gentile.”
5.11) A Jew
and a gentile mustn’t be buried side by side, even if the
gentile is a ger toshav. If a Jew was buried next to a
gentile it is permissible to take the Jew’s body out of his
grave and reinter it, even if the new grave is by the side
of a secular Jew.
6.1)
According to some sources, cruelty and vengefulness
exist only amongst the gentiles.
6.2)
Early Halachic sources say that gentiles are suspected of a
predeliction to murder, and therefore one must take certain
precautions when associating with them. For example, it is
forbidden to stay alone with a gentile, it is forbidden to
get a haircut from a gentile barber except under certain
conditions, etc. Later Halachic sources claim that this
suspicion doesn't apply in general these days.
6.3)
Many Halachic sources before the era of the Shulchan Aruch
say
that gentiles are suspected of
having sexual intercourse with animals, and therefore a Jew
must not leave his livestock in their care. Later Halachic
sources claim that this suspicion doesn't apply today, since
today gentile societies also consider bestiality an
abomination.
6.4)
According to certain sources there are physiological
differences between
Jews and
gentiles, and therefore medical statements that were proved
correct for gentiles are not considered automatically
correct for Jews. According to some of these sources the
gentile physiology is innately different (“their flesh is as
the flesh of asses”), and according to other sources the
differences come from the fact that the gentiles eat
non-kosher food.
7.
Miscellaneous
7.1)
A Jewish slave owner was allowed to compel his Hebrew slave
(if the slave was sold by a court of law on account of his
being a thief and if the slave already had a wife and
children) to have intercourse with the owner’s gentile
female slave in order to increase the number of his gentile
slaves.
7.2)
According to certain sources, a Jew is permitted to convert
a found gentile boy into a gentile slave.
7.3)
It
is
forbidden
to
free
a
gentile
slave,
unless this is neccesary to enable the fulfilment of a
mitzva (such as completing a minyan) or if the slave was
injured in an irreversible manner in one of certain
important organs.
7.4)
According to one opinion, a gentile woman who had a sexual
relations with a Jewish man is sentenced to death, as is the
case when a Jew has sexual relations with an animal (the
animal is killed because it enabled a Jew to sin, even
though it is not a sin for the animal itself). Other
commentators reject this comparison
and
therefore the woman is not sentenced to death. In any case,
the Jewish man who had sexual relations with a gentile woman
is not sentenced to death in court, but if he committed the
act in public, he may be killed during its commission.
(Similarly, a gentile man who had sexual relations with an
unmarried Jewish woman is not sentenced to death.)
7.5)
According to most opinions, during a war against gentiles a
Jewish man was allowed to have sexual intercourse with a
gentile captive woman (though only once), even if she was
married and even against her will. According to some
opinions it seems that he was not allowed to have sexual
intercourse with a captive gentile woman at all before he
married her. In either case he could marry her only if she
converted to Judaism. If she didn't want to convert she had
to sit in his house for a period of time ranging from a
month to a year, during which time she had to shave her hair
and mourn. During this time it was possible to try to
convince her to convert. If at the end of this period she
still didn’t want to convert, then according to some
opinions it was possible to convert her against her will,
and according to some opinions even to marry her against her
will. According to other opinions it wasn’t possible to
convert her or marry her against her will, but she had at
least to accept the 7 Noachide commandments and then she had
to be set free. If she refused to abandon idolatry then she
was sentenced to death (as are all idolaters).
7.6)
The injunction against the desecration of the body of a Jew
is more severe than the injunction against the desecration
of the body of a gentile. In fact, according to some
opinions it is possible that there is no injunction against
desecration of the body of a gentile. For this reason,
according to some opinions it is permitted to operate on
dead gentiles in order to study medicine, but it is
forbidden to do the same on dead Jews (and this seems to be
the dominant practice today). However, according to some
opinions it is forbidden to operate on dead gentiles as
well, and, on the other hand, according to other opinions it
is also permissible to operate on dead Jews in order to
study medicine.
7.7)
A gentile woman can breastfeed a Jewish baby, but according
to some opinions this is permitted only when there is no
other way to feed him. According to all opinions, if there
is another way to feed him it is recommended not to feed him
from a gentile woman since it can have a bad influence on
his soul (even if the gentile woman eats only kosher food).
7.8)
A Jew mustn’t eat an animal that was slaughtered by a
gentile, even if it was done according to all other rules
established by Jewish law. This applies even if the gentile
is a ger toshav.
7.9)
According to most opinions a gentile cannot circumcise a
Jew, even in the presence of other Jews. According to some
opinions, if a Jew was circumcised by a gentile the Jew has
to undergo a second ritual of “symbolic circumcision.”
7.10)
A Torah scroll, tefilin and a mezuza that were written by a
gentile are invalid. Tzitzit that was tied to the garment by
a gentile is invalid.
7.11)
The
gentiles mustn’t hold a special religion of their own. The
only religious options they have are to obey the Noachide
commands or convert to Judaism.
7.12)
A
gentile
must
not
observe
the
Shabbat,
and
he
also
must
not
establish
for
himself
a
religious
festival
or
a
religious
day
of
rest.
If he
does he is to be beaten in punishment (and according to one
opinion he is to be executed in punishment). According to
one opinion he must not even establish for himself a secular
day of rest or intentionally rest for a whole day. According
to most opinions this applies to a ger toshav as well.
7.13)
A gentile must not study the Torah. If he does he is to be
beaten in punishment. This applies to a ger toshav as well.
8. Metaphysical opinions on the gentiles
8.1)
Jews are complete human beings. Gentiles, on the other hand,
are human beings, but not complete human beings. The
difference between the Jewish nation and other nations is
analogous to the difference between soul and matter, or
between Man and other animals.
8.2)
The difference between a Jewish soul and a gentile one is
larger and deeper than the difference between the anima of
an animal and that of a human, since the latter is only
quantitative whereas the former is qualitative.
8.3)
Jews possess two souls: the earthly soul combines both good
and bad, while the other one is part of the Almighty.
Gentiles have only one soul, and it comes from a sphere that
is all bad. The earthly soul of Jews comes from the same
sphere as the anima of clean animals. The earthly soul of
gentiles comes from the same sphere as the anima of unclean
animals.
8.4)
According to some opinions only Jews are made in G-d’s
image. According to other opinions gentiles are also made in
G-d's image.
8.5)
Gentiles are creatures occupying a very base level. They
would not exist were it not for Adam’s sin in the Garden of
Eden.
8.6)
In the case of Jews, G-d regards
a good thought as a deed but doesn’t regard a bad thought as
a deed. In the case of gentiles the opposite is true: the
Lord doesn’t regard a good thought as a deed but does regard
a bad thought as a deed.
On the attitude towards gentiles
–
with sources
(1) Killing
gentiles and saving their lives
1.1 מעיקר הדין
כל אדם העובד עבודה זרה (בין גוי ובין יהודי) חייבים לדונו
למיתה בבית-דין. לעניין זה עבודה זרה פרושה ייחוס אלוהות לכל
עצם (גשמי או רוחני) מלבד האל האחד והיחיד, בין אם הדבר נעשה
באמצעות פולחן מעשי (כמו תפילה, הקטרת קטורת וכדומה) ובין אם
באמצעות הצהרת אמונה בלבד.
א. רמב"ם הלכות
תשובה פרק ג
הלכה ו
ואלו הן שאין להן
חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם
וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים והאפיקורוסין והכופרים
בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל [המשומדים]
<המורדים> ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות
ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא
לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו.
הלכה ז
חמשה הן הנקראים
מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם
מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא
גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן
העובד [אלוה זולתו] <כוכב או מזל וזולתו> כדי להיות מליץ בינו
ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
הלכה ח
שלשה הן הנקראים
אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא
ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא
יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים, שלשה הן
הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו
תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן
הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק
ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה
תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון [הנוצרים ו]ההגרים כל אחד
משלשה אלו כופר בתורה.
הלכה ט
שנים הם [המשומדים]
<המומרים מישראל>: [המשומד] <המומר> לעבירה אחת [והמשומד]
<והמומר> לכל התורה כולה, [המשומד] <מומר> לעבירה אחת זה
שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפילו
היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה
ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה [משומד] <מומר>
לאותו דבר והוא שיעשה להכעיס, [משומד] <מומר> לכל התורה כולה
כגון [החוזר לדתי הגויים] <החוזרים לדתי העובדי כוכבים> בשעה
שגוזרין [שמד] <גזרה > וידבק בהם ויאמר מה בצע לי להדבק בישראל
שהם שפלים ונרדפים טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה, הרי זה
[משומד] <מומר> לכל התורה כולה. (השגת הראב"ד: לכל התורה כולה
כגון [החוזר לדתי הגויים] <החוזר לדת העובדי כוכבים>. א"א ומי
שחוזר [לדתי הגויים] <לדת העובדי כוכבים> הנה הוא מודה [בישו]
<באלהיהם> והרי הוא מין.)
ד. תוספתא מסכת
בבא מציעא (ליברמן) פרק ב הלכה לג
הגוים והרועים בהמה
דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין המינין והמשומדין והמסורות
מורידין ולא מעלין.
1.2 הריגת גוי
(אפילו עובד עבודה זרה, בלא משפט) בעתות שלום אסורה (לפי רב
הדעות בעת מלחמה יש להרוג כל אחד השייך לאומת האויב). אבל
יהודי שהורג גוי, אפילו במזיד, אינו נענש במוות בידי בית-דין
(בנסיבות רגילות). לעומת זאת גוי שהורג יהודי, אפילו בשוגג,
דינו מוות. דינים אלו חלים גם בנוגע לגר תושב.
א. שמות פרק כא פסוק יד:
וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם
מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:
ב. מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מס' דנזיקין משפטים פרשה ד:
וכי יזיד איש. למה נאמ' פרשה זו, לפי שהוא אומר, ואיש כי יכה
כל נפש אדם וגו', יכול אף המזיד והשוגג ואחרים והמרפא שהמית
והמכה ברשות בית דין והרודה בבנו ובתלמידו במשמע, ת"ל וכי
יזיד, [להוציא את השוגג], איש, להוציא את הקטן; איש, להביא את
האחרים; רעהו, להביא את הקטן; רעהו, להוציא את אחרים. - איסי
בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים,
לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו; באמת אמרו, פטור מדיני בשר
ודם, ודינו מסור לשמים.
ג. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי בשלח פרשה א:
ויקח שש מאות רכב בחור, משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות
אם תאמר משל מצרים היו והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות
ט ו) ואם תאמר משל פרעה היו והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה
במקנך אשר בשדה (שם, שמות ט ג) ואם תאמר משל ישראל היו והלא
כבר נאמר וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה (שם, שמות י כו)
אלא של מי היו של הירא את דבר ה' נמצינו למדין הירא את דבר ה'
הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר טוב
שבגוים הרוג טוב שבנחשים רצץ את מחו.
ד. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא:
על רעהו פרט לאחרים רעהו פרט לגר תושב מוציא אני את אחרים שאין
להן מצות כיש' ועדאן לא אוציא את גר תושב שיש לו מצות כיש[ר']
ת"ל רעהו פרט לגר תושב להרגו בערמה פרט למתכוין להרג את זה
והרג את זה שיפטר דברי ר' שמע' ר['] יהודה אומ' אף המתכוין
להרוג את זה והרג את זה חייב ומה ת"ל להרגו בערמה פרט למתכוין
להמית את הגוי והמית את בן יש' את בן שמונה והמית את בן תשעה.
יז. משך חכמה על ויקרא פרק כד פסוק יח:
ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש - נראה הא דלא כתביה קרא
במשפטים, משום דכאן מיירי אפילו בשל עו"ג.
גר תושב שהרג את ישראל בשגגה אע"פ שהוא שוגג הרי זה נהרג, אדם
מועד לעולם, וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר
להרגו הרי זה קרוב למזיד ונהרג עליו הואיל ונתכוון להרגו, וגוי
שהרג את הגוי בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו שנאמר לבני
ישראל.
כא. מנחת חינוך, מצווה לד – שלא להרוג נקי, אות א:
[...] ההורג גוי ואפילו גר תושב שקיבל עליו שבע מצוות אינו
נהרג עליו, וגם אינו בלאו זה. ועיין ר"מ כאן פ"ב הי"א זה
לשונו, ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, ובכסף
משנה שם הביא בשם מכילתא דפטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים.
ופשוט, דהא גר תושב מצוה להחיותו, אבל האידנא שאין מקבלין גר
תושב, כמבואר בר"מ פ"י מעכו"ם ה"ו, ודאי דינו כגוי וזה פשוט.
כב. שו"ת משפטי
עוזיאל כרך ג - או"ח סימן י:
פסק הרמב"ם ז"ל: כל
הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח, ישראל שהרג גר
תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר: וכי יזיד איש על רעהו,
ואין צריך לומר שאינו נהרג על עכו"ם (הלכות רוצח פ"א ה"א). הא
למדת שכל הורג בן אדם בלי הבדל דת או גזע או לאם עובר בלא
תרצח, אלא שאינו נהרג במיתת בית דין. אבל הוא נהרג בידי שמים
כדכתיב: ולנפש לא יכופר כי אם בדם שופכו, וכן מפורש במכילתא:
וכי יזיד איש על רעהו, להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר:
קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה תחת
שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים
(מכילתא משפטים). וכיון שהתבררה הלכה שרוצח עכו"ם עובר בלא
תרצח ונענש במיתה בידי שמים, מזה נלמוד במכש"כ להורג ישראל
בשוגג שהוא נפסל לישא כפיו מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור, וכן
ראוי, להורות לענ"ד.
1.3
אסור להציל
גוי שמצוי בסכנת מוות, או לרפא אותו ממחלה קטלנית, אפילו
בתשלום, אלא אם כן יש חשש שהדבר יגרום לאיבה מצד הגויים כלפי
יהודים. לפי דעה אחת מותר להציל גוי המצוי בסכנת מוות אבל אין
חובה לעשות כן. הלכה זו אינה חלה על גר תושב, שאותו יש חובה על
היהודים להחיות.
ז. המאירי על מסכת עבודה זרה דף כו/א:
אבל [הגויים] <העובדי כוכבים> שאין בינינו ובינם מלחמה, ורועה
בהמה דקה מישראל במקום שהשדות הם של ישראל, וכיוצא בהם, אין
מסבבים להם המיתה, [ואין] <ואסור> להצילן.
יא. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנח סעיף א:
[עובדי ע"ז] <עובדי גלולים משבעה העממין>, שאין בינינו וביניהם
מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות
של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם
נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם
יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא
משום איבה. (דאז אפילו בחנם שרי, אם לא יוכל להשמט אפילו
בחנם). (ב"י בשם הרמב"ן) וכן מותר [לנסות רפואה בכותי] <היה
לנסות רפואה באחד משבעה העממים> אם תועיל (תוספות ומרדכי פא"מ
ובסמ"ג). וכן הוא בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו
תמיד, כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם. אבל
ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת
עצמו, כגון אוכל נבלות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על
דמו.
יב. ש"ך יורה דעה סימן קנח:
ב) אין מסבבין כו' - כלומר אין מצוה להורגם אע"פ שהם עוברים על
ז' מצות בני נח ומיהו היכא דמקיימי ז' מצות בני נח משמע דאסור
להורידן ב"י וד"מ ומהרש"ל בביאורי סמ"ג הוכיח דפירושו דאסור
להורידן עיין שם וכשתעיין בש"ס פרק א"מ (דף כ"ו ע"ב) תראה שאין
הוכחתו כלום:
יג. שו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן נח:
ועתה אם באמת גדול הדחק, עד שתלוי בזה ח"ו חורבן הישוב, נראה
דיש להתיר במלתא דרבנן למכור, ע"פ דרך המכירה של חמץ הנהוגה
במקום דחק, ולסמוך דישמעאלים שאינם עע"ז אין בהם איסור של חני'
בקרקע. ואם נאמר דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר, הי' מקום
לומר דלא קיי"ל באיסור המכירה טעמא דמפקיע ממעשר (ועי' תוס'
ע"ז כ"א ד"ה הא ולח"מ פ"י דע"ז ה"ג), והעיקר הוא טעמא דלא
תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ובזה י"ל דישמעאלים אינם עע"ז,
ודינם כג"ת, ומותר לתן להם חניה בקרקע. (ע' ר"נ ע"ז ד' כ"ו ב'
וד' ל"א א' לדעת הרמב"ן בשם הגאונים ולדעת הרמב"ם שדמה אלו
הישמעאלים לגר תושב.) ולפו"ר נראה דתלוי בפלוגתא דהרמב"ם
והראב"ד (שם ה"ו), דהרמב"ם כתב דאין ג"ת נוהג כ"א בזמן שהיובל
נוהג, ומשמע שגם לענין ישיבה וחניה בקרקע צריך דוקא שיקבל בפני
ג' שלא לעבוד ע"ז, וכל שבע מצות ב"נ, אמנם הראב"ד כתב שאינו
מודה לו בישיבת הארץ, משמע דס"ל שגם בזה"ז יש ג"ת לענין ישיבת
הארץ, וי"ל דה"נ לענין חני' בקרקע. ומד' הכ"מ משמע דגם הרמב"ם
מודה לענין ישיבה, ולא קאמר כ"א שאינו ג"ת לכל הדברים. ובאמת
י"ל דיש נפ"מ בין לענין הדברים שנאמר בהם בתורה גר, דבעי' דוקא
גר תושב גמור, והיינו להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך, א"כ יש
חיוב להחיותו כישראל ממש, אבל מה דאין מפורש דבעי לזה גר, אלא
הן הרחקות שמפורש בהו ענין עע"ז, א"כ י"ל פשוט דמהני כל שברור
לנו שאינו בכלל זה, (וע' כ"מ המ"א פי"א ה"ז.) ובפרט אומה שלמה
המוחזקת בכך ע"פ דתה. וי"ל שלענין הדין דאין מעלין שפיר לא
בעי' פרטי דין ג"ת כ"א כשאין עוע"ז ג"כ מותר להעלותו, אלא
דחיוב מצד התורה א"א כ"א בג"ת ממש, דגבי' כתיב וחי עמך.
יד. שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קלא:
…ואין
לומר דהוה ס"ל גוי' בזמנו לאו עע"ז נינהו דפשוט דהיינו לענין
אזיל ומודה וכן לענין סתם יינם דלא אדיקי בזה"ז כולי האי אבל
פשיטא דעבודתו ע"ז גמורה היא עמ"ש רמב"ם פי"א ממ"א הל' ד'
ובספרי רמב"ם שלפנינו חסר שם וצריך לעיין בדפוס אמשטרדאם או
ווינציא דוקא ופשוט דלא מורידין ולא מעלי' [...]
1.4
אסור ליהודי
ליילד גויה. אם יהודי עובד בתור מיילד הוא חייב ליילד גם גויה
אם הדבר נחוץ כדי למנוע איבה, אבל מותר לו לעשות זאת רק ביום
חול ובתשלום. אסור ליהודיה להניק תינוק גוי (אלא אם כן הדבר
נחוץ לה לשמירה על בריאותה). מותר ליילד בעלת מעמד גר תושב
(שלא בשבת) וכן להיניק תינוקו של גר תושב.
א. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כו עמוד א:
מתני'. בת ישראל לא תיילד את [הנכרית] <העובדת כוכבים>, מפני
שמילדת בן [לעבודה זרה] <לעבודת כוכבים>, אבל [נכרית] <עובדת
כוכבים> מילדת בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של [נכרית]
<עובדת כוכבים>, אבל [נכרית] <עובדת כוכבי'> מניקה בנה של
ישראל ברשותה. גמ'. [...] ורמינהו: יהודית מילדת [ארמית]
<עובדת כוכבים> בשכר, אבל לא בחנם! אמר רב יוסף: בשכר שרי משום
איבה. סבר רב יוסף למימר: אולודי [נכרית] <עובדת כוכבים> בשבתא
בשכר שרי משום איבה; א"ל אביי, יכלה למימר לה: דידן דמינטרי
שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן.
ב. טור יורה דעה סימן קנד:
נכרית <עובדת כו"ם> לא תיילד לישראלית בינה לבינה מפני שחשודה
על שפיכות דמים ואפי' היא מומחית וכן מטעם זה לא תניקו לבנו של
ישראל בביתה ואפי' אחרים עומדין על גבה ולא אפי' בבית ישראל
אא"כ אחרים עומדין על גבה אבל אם אחרים עומדין על גבה או
יוצאין ונכנסין מותר לילך ולהניק בבית ישראל אבל אין להניחו
עמה לבדו בלילה וישראלי' לא תניק לבן [גוי] <כנעני> אפי' בשכר.
ולא תיילד [לגויה] <לכנענית עובדת עכו"ם> בחנם אבל בשכר מותר.
במה דברים אמורים בחול אבל בשבת אסור אפי' בשכר וכתב הרשב"א הא
דשרי בשכר דוקא במילדת ידועה שמתעסקה בכך שאז יהיה לה איבה אם
לא תעשה. אבל אשה שאינה רגילה בכך אפי' בשכר אסור דליכא איבה
דמצי למימר איני בקיאה בכך:
ישראלית לא תניק לבן [כותי] <עובד כוכבים>, אפילו בשכר. (אא"כ
יש לה חלב הרבה ומצערת אותה, מותרת להניקו). (מרדכי ואגודה ר"פ
אין מעמידין) ולא תיילד [לכותית] <לעובדת כוכבים>, אלא אם כן
היא ידועה למילדת, שאז מותרת, ודוקא בשכר ובחול. (אסור [לכותי]
<ללמד לעובד כוכבים> אומנות) (הגהת אשירי שם וירושלמי).
ד. שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קלא:
והנה בפ"ב משבת שכ' רמב"ם דאסור להוליד בשבת אפי' ליכא חלול
שבת והוא מוכח מש"ס ע"ז כ"ו ע"א כמ"ש תוספ' שם כ' עליו הכ"מ
מפני שיכולה להשמט ולומר שיש בזה חלול עכ"ל מבואר מלשונו זה
דלאו מטעם חלול שבת אסור דהא אין בו חילול שבת אלא מטעם מגדל
בן לע"ז דכיון דמצי לאשתמוטי ולהטעות העכ"ום ולומר שיש בו
חילול שבת ולמאן דלא מינטר שבת לא מחללינין ממילא אסור משום
מגדל בן לע"ז א"כ היכי דלא שייך גידול בן לע"ז כמ"ש לעיל דיש
בלא"ה הרבה בקיאות שיולידו אותה מותר גם בשבת במקום דליכא חלול
שבת והיינו טעמא דמייתי ליה ש"ע בהל' ע"ז כיון דכל עיקר טעמא
משום ע"ז ולא משום שבת ואית ביה נפקותא לדינא כנ"ל והיינו דתמה
כ"מ על הרמב"ם דלא מייתי ליה נמי בהלכות ע"ז כנ"ל ואפשר דרמב"ם
ס"ל כרבי' יונה דלא כרמב"ן אלא אפילו איכא רופאים אחרים נמי
אסור לישראל לסייע לזה וא"כ ליכא שום היתר לילד בשבת משו"ה לא
מייתי ליה בהל' ע"ז דלא נפקא מיניה מידי מ"מ להלכתא נ"ל דיש
לסמוך אהרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה וא"כ מותר אפילו
בשבת במאי דלית ביה חילול שבת דהיינו ביושבת על המשבר שכבר
עקרו הולד וכמ"ש מג"א סי' ש"ל סק"ו ואמנם לחתוך הטבור שהוא
מלאכה דאורייתא תצו' לנכרי' הבריאה העומדת על צדה לחתוך ואם יש
באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא.
1.5
אסור לחלל
שבת כדי להציל את חייו של גוי, אלא אם יש חשש שהדבר יגרום
לאיבה מצד הגויים כלפי היהודים. ישנן דעות שונות ביחס לשאלה
האם האיסור הזה חל גם על גר תושב.
ג. המאירי על מסכת יומא דף פד/ב:
אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. אפילו היו ט' [גויים]
<עכו"ם> וישראל א' בחצר, ופירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם
מפולת, מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה
כמחצה על מחצה. אבל אם נעקרו כולם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם
לחצר אחרת ונפל עליו, אין מפקחין עליו; שכיון שנעקר קביעות
הראשון ממקומו, אמרינן: כל דפריש מרובא פריש.
ה. נשמת אברהם (אברהם ס. אברהם), חלק ד', אורח חיים, סימן של,
ס"ק ב':
היום מחללין את השבת עבור נכרי שנמצא במצב של סכנת נפשות משום
איבה. ואפילו אם הוא נמצא לבד עם החולה,
כגון גר שנמצא לבד עם אביו שפתאום איבד את הכרתו והסתכן, וברור
שאין כאן משום איבה, בכל זאת, אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א,
שאעפ"י שמעיקר דינא דגמרא אין מחללין עליו את השבת, האידנא
חייבים לחלל בגלל הסיכון אפילו הקטן ביותר, מפני שעלולים
הדברים להגיע לסכנת איבה ולפקוח נפש של רבים.
ו. השגות הרמב"ן לספר המצוות - שכחת העשין
מצוה יו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע
בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה
נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים
לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית' (פ'
בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך.
ומאמרם בתלמוד (פסחי' כא ב, ע"ז כ א, חולין קיד ב) גר אתה
מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה
הזו מנאה בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם
הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה טו). והם
שתים מצות באמת:
ז. ספר זהר הרקיע (הרשב"ץ) אזהרות לט:
והרמב"ן ז"ל [...] פירש מצוה זו להציל האח מרעתו שאם היה טובע
בנהר או נפל עליו הגל שנציל אותו ולרפאותו אם הוא חולה וזו היא
מצוות פקוח נפש שדוחה שבת, ונכלל בזה גר ותושב באומרו כי ימוך
אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך [...]
1.6
אין ליילד
גויה בשבת אפילו כשהדבר אינו מחייב חילול שבת. מותר ליילד בעלת
מעמד גר תושב בשבת ובלבד שהדבר אינו מחייב חילול שבת (על כל
פנים חילול שבת מדאורייתא).
א. רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יב:
אין מילדין את הגויה בשבת ואפי' בשכר ואין חוששין לאיבה ואע"פ
שאין שם חילול, אבל מילדין את בת גר תושב מפני שאנו מצווין
להחיותו ואין מחללין עליה את השבת.
ב. טור אורח חיים סימן של (מתוך מהדורת ארבעה טורים השלם):
אבל נכרית אין מיילדין אותה בשבת אפילו בשכר, אפילו בדבר שאין
בו חילול שבת, ובחול מיילדין אותה בשכר אבל לא בחינם.
ג. בית יוסף אורח חיים סימן של:
(ב) אבל נכרית אין מיילדין אותה בשבת וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה
(כו.) תנו רבנן בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמיילדת בן
לעבודה זרה ורמינהו יהודית מיילדת ארמאית בשכר אבל לא בחנם אמר
רב יוסף בשכר שרי משום איבה סבר רב יוסף למימר אולודי גויה
בשבתא בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכלה למימר לה דדידן
דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן,
וכתבו התוספות (ד"ה סבר) תימה לרב יוסף דסלקא דעתיה דשרי
ולאביי דמשני דליכא איבה משמע הא איכא איבה שרי היכי שרינן
משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא דאמרינן בפרק שמנה
שרצים (קז:) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום
עוקר דבר מגידולו דהוא תולדת גוזז יש לומר דהכא ביושבת על
המשבר שכבר נעקר לצאת אי נמי כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו
עכ"ל וזהו שכתב רבינו אפילו בדבר שאין בו חילול שבת:
כותית - וה"ה ישמעאלית. וגר תושב מילדין אותו מפני שאנו מצווין
להחיותו ודוקא בדברים שאינם חילול ואפשר דאפילו באיסור דרבנן
דחינן דבכגון זה דמצווין אנו להחיותו לא גזרו [עיין פמ"ג].
ז. כנסת הגדולה (ר' חיים בנבנשתי) או"ח סימן של:
[...] אסור לילד לתוגרמית בשבת אף על פי שאינה עובדת עבודת
אלילים משום חלול שבת [...]
ח. שו"ע הרב (ר' שניאור זלמן מלאדי) או"ח סימן של' ס"ק ב:
גויה אין מילדין אותה בשבת אפילו בדבר שאין בו חילול שבת [...]
וגם הישראלית היא מילדת ידועה ונותנים לה שכר שמותר לה לילד
נכרית בחול משום איבה מכל מקום בשבת אין כאן איבה שיכולה להשמט
ולומר הנשים שלנו ששומרות את השבת מותר לילד אותן בשבת אבל
שלכם שאינן שומרים את השבת אסור לנו לילד אותן בשבת ואפילו
ישמעאלית שאינן עובדי עבודה זרה (ואין איסור לילד אותן בחול
כמו בגויים עובדי עבודה זרה שאסרו אותן מפני שמיילדת בן לע"ז
מכל מקום בשבת) אסור משום מלאכה שלא לצורך [...] (הואיל ואפשר
להשמט בלי איבה) [...]
1.7
הפסיקה הלכה למעשה בימינו בנוגע לפריטים הקודמים:
ובאמת במדינתנו ארצות הברית, מדינה של חסד, בנקל יכול הרופא
להתפטר מלחלל שבת אפילו חילול מדרבנן והבן היטב, על כן החוב
מוטל על כל רופא שומר הדת והמצוות להיות נזהר מלחלל שבת לצורך
אינו-יהודי כי חוקי המדינה נותנים לו רשות על זה מאחר שאפשר על
ידי אחרים. האמת כי מצאתי בתשובות מצפה ארי' שבמקום חולה
שיש בו סכנה דעכו"ם מתיר לעשות אפילו מלאכה דאורייתא ובחולה
שאין בו סכנה מתיר לעשות שבות, אבל כל זה לפלפולא, כי למעשה
אין שום הכרח כאן באמעריקא להקל - כאשר כתבתי, ובאופן יוצא מן
הכלל יש לדון בדבר.
1.8
אם יהודי
רודף אחרי גוי במטרה להרגו, אסור להרוג את היהודי כדי להציל את
הגוי, אפילו אם אין כל דרך אחרת להציל את חיי הגוי. אם אדם הרג
את הרודף היהודי במטרה להציל את חיי הגוי אזי דינו מוות. לעומת
זאת אם גוי (או יהודי) רודף אחרי יהודי במטרה להרגו, אזי יש
חובה להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף (אם אין דרך אחרת
לעשות זאת). הלכות אלו מתייחסות גם לגר תושב.
1.9
במקרה שבו
מצווים על יהודי להרוג אדם אחר או שיהרגו אותו עצמו: אם האדם
שאותו עליו להרוג הוא יהודי אזי אסור לו להרוג אותו אפילו אם
הדבר יביא למותו שלו (יהרג ואל יעבור). אבל אם האדם שאותו עליו
להרוג הוא גוי אז מותר לו להרוג אותו כדי להציל את עצמו
(בסיטואציה זו). דין זה חל ככל הנראה אף אם הגוי שעליו להרוג
הוא גר תושב.
א. תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק יד, דף יד, טור ד:
אמר רבי חנינה מתניתא אמרה כן שאין מתרפין משפיכות דמים דתנינן
תמן יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. לא סוף
דבר בשאמר לו הרוג את פלוני אלא אפילו חמוס את פלוני תני גוי
בישראל אסור ישראל בגוי מותר.
ב. רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ז:
ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות
אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך
אפילו הוא נוטל את נפשך, והריגת נפש מישראל לרפאות נפש
אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין
נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על
רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.
ג. רש"י
סנהדרין דף עד ע"א:
סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי: אבוד נשמה ועבירה,
מפני נפשו דליכא אלא חדא: אבוד נשמה והוא לא יעבור. דכי אמר
רחמנא לעבור על המצות משום "וחי בהם" משום דיקרה בעיניו
נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד
נשמה למה יהא מותר לעבור? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר
מנפש חבירו? הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות:
אלא שיש לטוען
לטעון שאם אפילו אין עליהם גדר רודף, מכל מקום יהא מותר להציל
נפשות ישראל בנפשותם, כיוון שלגבי נכרי אין החומר של שפיכות
דמים עד כדי יהרג ואל יעבור. ואם כן הרי זה בגדר פקוח נפש
שדוחה כל מצוות שבתורה וידחה גם איסור הריגת נכרי. [...]
והאמור שם שאנסוהו לרצוח שאינו עושה הפעולה מדעתו כלל אלא בכוח
הכפיה [...].
ה. ספרא בהר
פרשה ה:
(א) [...] גר, זה
גר צדק, תושב זה גר אוכל נבילו' וחי עמך, חייך קודמים לחייו.
[...]
(ג) וחי
אחיך עמך, זו דרש בן פטורי שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד
אחד אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו
שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו
שנאמר וחי אחיך עמך,
אמר לו ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך.
ו. התורה והמצווה (מלבי"ם) על ספרא בהר פרשה ה:
עב) [..] ועל וחי
עמך מביא דרשת בן פטורי. שזה רק בישראל אבל בגר תושב גם בן
פטורי מודה לר"ע [...]
1.10 בהמה של
יהודי שהרגה יהודי חייבת מיתה ובעליה חייב לשלם כופר לקרובי
ההרוג. אבל בהמה של יהודי שהרגה גוי פטורה ממיתה ובעליה פטור
מכופר. דין זה חל ככל הנראה גם אם ההרוג הוא גר תושב.
א. משנה מסכת בבא
קמא פרק ד:
משנה ה
שור שנגח את האדם
ומת מועד משלם כופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבים מיתה וכן
בבן וכן בבת נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים בין שהוא יפה מנה
ובין שאינו יפה אלא דינר אחד:
משנה ו
שור שהיה מתחכך
בכותל ונפל על האדם; נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם
[לגוי] <לעובד כוכבים> והרג בן ישראל לנפלים והרג בן קיימא
פטור:
ב. ר' עובדיה
מברטנורא מסכת בבא קמא פרק ד:
משנה ה
מועד משלם כופר -
ואע"ג דבקמא דנגח קטלינן ליה, אשכחינן מועד, כגון שהרג שלשה
נכרים. אי נמי, שהרג שלשה ישראל טריפה. דאטריפה לא קטלינן ליה,
דגברא קטילא קטיל. אי נמי, דקטיל וערק לאגמא לאחר שהעידו בו:
וכן בבן וכן בבת - תינוק ותינוקת. חייב עליהן סקילה וכופר
כגדולים:
ג. תוספתא מסכת
בבא קמא (ליברמן) פרק ד הלכה ו:
יש כן חייב בכופר
וחייב במיתה חייב במיתה ופטור מן הכופר חייב בכופר ופטור מן
המיתה פטור מן הכופר ופטור במיתה שור מועד שהמית חייב בכופר
וחייב במיתה שור תם שהמית ושור חרש שוטה וקטן שהמית המית גר
ועבד משוחרר חייב במיתה ופטור מן הכופר שור שהיה מתחכך בכותל
ונפל על האדם נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג
בן ישראל לנפלים והרג בן קיימא חייב בכופר ופטור מן המיתה
ולעניין הנזקין ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר שנ' כי יגח עד
שיתכוין ליגח ואם היה תם פטור מן הכופר ופטור מן המיתה המית
גוי בן שמונה פטור מן הכופר ופטור מן המיתה ר' יהודה או' שור
המדבר ושור הקדש ושור גר שמת ואין לו יורשים פטור שנ' והועד
בבעליו ולא ישמרנו אין בעלין לאלו יתר על כן אמ' ר' יהודה המית
כשהוא של הדיוט ולא הספיק לעמוד בדין עד שהקדישו בעליו המית
כשהוא של גר ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת הגר פטור שנ' ולא
ישמרנו בעליו והמית ששוות המתתו לשעת עמידתו בבית דין חייב את
שלא שוות המתתו לשעת עמידתו בבית דין פטור.
ד. רמב"ם הלכות
נזקי ממון פרק י:
הלכה א
שור שהמית את האדם
בכל מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד
מועד הרי זה נסקל, ואם המית את הגוי פטור כדיניהם.
הלכה ב
ואחד השור ואחד שאר
בהמה חיה ועוף שהמיתו הרי אלו נסקלין. מה בין תם שהרג את האדם
למועד שהרג, שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר ובלבד
שיהיה מועד להרוג.
הלכה ג
והואיל וכל בהמה חיה
ועוף שהרגו אדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו
את הכופר, כגון שהרג שלשה גויים ואחר כך הרג ישראל שהמועד
לגויים הרי זה מועד לישראל, או שהרג שלשה ישראל טרפה ואחר כך
הרג שלם [...]
[...]
הלכה ט
אין הבהמה נסקלת אם
המיתה עד שתתכוון להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה, אבל שור
שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, נתכוון לנכרי והרג
בן ישראל, נתכוון לנפלים והרג בן קיימה פטור מן המיתה, ואם היה
מועד הבעלים חייבין בכופר, או בקנס אם המית עבד, אע"פ שהרג בלא
כוונה הואיל והוא מועד לזה.
ה. לחם משנה על
הלכות נזקי ממון פרק י:
ואם המית את הגוי
פטור בדיניהם – מה שכתב בדיניהן רמז לתת טעם למה כשהרג שור של
גוי את ישראל חייב כופר וכשהרג שור של ישראל לגוי פטור מכופר
ונתן הטעם שנתן לעיל בפרק ח' הלכה ה' דבהא כדיניהן עבדינן להו
ומשום הכי פטור אבל כששור של גוי הרג את ישראל משלם כופר משום
קנס שקנסו להם כמו שכתב גבי נזיקין.
ו. מנחת חינוך,
מצווה נא, אות טז:
ואם השור הרג אדם
טריפה או עובד כוכבים, ואפילו בן נח (גר תושב), אינו נהרג, כן
הוא כאן בש"ס מא' ע"א ור"מ ה"ג. ושור של בן נח שהרג לישראל,
אפשר להרמב"ן (בראשית לד, יג) דמצווים על הדינים כמו ישראל, אם
כן השור בסקילה גם כן. [...] ולדעת הר"מ דאין מצווים על הדינים
כמו ישראל, אפשר דאין השור בסקילה כלל [...].
(2) Robbing,
cheating and returning lost items to a gentile
2.1
לפי מקורות הלכתיים מסויימים אין איסור מדאורייתא לגנוב ולגזול
מגוי, והדבר נאסר רק משום (והיכן שקיימת) סכנה של חילול ה' או
איבה (כלומר שהדבר יגרום להווצרות איבה מצד הגויים כלפי
היהודים). אחרים חולקים וטוענים שגזל וגניבה מגוי אסורים
מדאורייתא ובכל מצב. ביחס לגר תושב נראה שלכל הדעות אסור לגזול
ממנו מדאורייתא.
ד. ספרא פרשת בהר סיני פרק ט:
(ב) רבי שמעון אומר
מנין שגזל העכו"ם גזל ת"ל אחרי נמכר יכול מושכו ויצא תלמוד
לומר גאולה תהיה לו. יכול יגלום עליו תלמוד לומר וחשב עם קונהו
ידקדק עמו: (ג) או אינו מדבר אלא בעכו"ם שאינו תחת ידך וכי מה
אתה יכול לעשות לו כשהוא אומר ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו
הא בעכו"ם שתחת ידך הכתוב מדבר אם כן דברה תורה בעכו"ם שתחת
ידך. על אחת כמה וכמה בעכו"ם שאינו תחת ידך. אם כן החמירה
התורה על גזילו של עכו"ם קל וחומר על גזילו של ישראל:
ז. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיג עמוד א:
וגזל [גוי] <כנעני> מי שרי? והתניא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש
ר"ע כשבא מזפירין: מנין לגזל [גוי] <כנעני> שהוא אסור? ת"ל:
(ויקרא כ"ה) אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שלא ימשכנו ויצא, יכול
יגלום עליו? ת"ל: (ויקרא כ"ה) וחשב עם קונהו, ידקדק עם קונהו!
אמר רב יוסף, לא קשיא: הא [בגוי] <בכנעני>, הא בגר תושב.
אמר ליה אביי, והא תרוייהו גבי הדדי כתיבי: לא לך אלא לגר,
שנאמר: (ויקרא כ"ה) לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: לגר
תושב, משפחת גר - זה [הגוי] <העובד כוכבים>, כשהוא אומר או
לעקר - זה הנמכר לעבודת כוכבים! אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן
בגזילו, וכאן בהפקעת הלוואתו. א"ל אביי: עבד עברי - הפקעת
הלוואתו הוא! רבא לטעמיה, דאמר רבא: עבד עברי גופו קנוי. אמר
רב ביבי בר גידל אמר ר"ש חסידא: גזל [גוי] <כנעני> אסור,
אבידתו מותרת; גזילו אסור, דאמר רב הונא: מנין לגזל [הגוי]
<הכנעני> שהוא אסור? שנאמר: (דברים ו') ואכלת את כל העמים אשר
ה' אלהיך נותן לך, בזמן שהן מסורים בידך, ולא בזמן שאינם
מסורין בידך;
ח. אליהו רבה (איש שלום) פרשה טז:
אמר לי, רבי מעשה היה בי, שמכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים,
ומדדתי לו בבית אפל מחצה על מחצה, אמר לי אתה ואלהים אשר בשמים
יודע על מדה שאת מודד לי, מתוך שמדדתיו לא חסרתיו שלש סאין של
תמרין, לאחר מיכן נטלתי את המעות ולקחתי בהן כד אחד של שמן,
והנחתיו במקום שמכרתי התמרים לגוי, נקרע הכד ונשפך השמן והלך
לו, אמרתי לו, בני הכתוב אומר, לא תעשוק את רעך (ויקרא י"ט
י"ג), רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי הוא כרעך, הא למדת, שגזל
הגוי גזל, ואין צריך לומר אפילו של אח, ומתוך שהקב"ה ראה את
בני אדם בעונותיהן שהן עושקין וגוזלין וחומסין זה בזה, חזר
ופירש בקבלה על ידי יחזקאל בן בוזי הכהן, ואביו כי עשק עושק
וגזל גזל אח (יחזקאל י"ח י"ח).
יא. חדושי הר"ן על סנהדרין דף נז ע/א:
יט. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ו הלכה ז:
דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן
מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא.
כ. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ו הלכה יא:
והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק
בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה
ובישובו של עולם.
כא. שולחן ערוך חושן משפט סימן שע סעיף ג:
(טור הביאו בס"ו) יש מי שאומר שהמשחק בקוביא עם [הגוי] <העובד
כוכבים> אין בו משום גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים,
שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ויישובו של
עולם.
ג. טור חושן משפט סימן רכז סעיף ל:
2.3
יהודי שחייב כסף
לגוי שנפטר אינו מחוייב להחזיר את החוב ליורשיו של הגוי, בתנאי
שהם אינם יודעים על קיומו של החוב. אם היורשים שואלים את
היהודי האם הוא היה חייב כסף לנפטר, מותר ליהודי אף לשקר
ולהכחיש את קיומו של החוב (בתנאי שהיהודי יודע בודאות ששאלתם
היא סתמית והיורשים אינם יודעים על קיומו של החוב, כך שלא יגרם
חילול ה' ע"י השקר שלו).
אסור לעשוק את חברו אפילו כל שהוא שנאמר לא תעשוק את רעך.
ואיזהו עושק, זה שבא ממון חברו לידו ברצון חברו, כגון שיש לו
בידו הלואה או שכירות ואינו רוצה לשלם לו, או שמדחהו בלך ושוב
לך ושוב. וכיון דכתיב רעך, אינו אסור בגוי, והוא שאין חילול
השם בדבר, כגון שלוה מגוי ומת רשאי לכחש לבנו, שאינו יודע
בבירור שהוא משקר. אבל כשהגוי יודע שהוא משקר אסור מפני חילול
השם. ואף במקום שאינו יודע אינו רשאי אלא להפקיע הלואתו או שאר
חוב שהוא חייב לו, אבל חפץ שהוא בעין אסור לכפור שהרי זה
הוי גזל ממש. ולא עוד אלא אפילו קנה ממנו חפץ, אסור להטעות
אותו בחשבון בנתינת המעות, כמו שנאמר וחשב עם קונהו דמיירי
בגוי שהרי אינו מקנה לו החפץ אלא בעד הסכום שהשתוו, והמטעהו
בחשבון המעות, הר"ז כגונב את החפץ ולא כמפקיע חובו. ואפילו
גניבת דעת שאין בה חסרון מעות, אסור במו"מ כמ"ש בסי' ס"ג. ומ"מ
אם הגוי טעה בעצמו, מותר אם לא יהיה חילול השם בדבר, שלא יוודע
לו, ונכון שיאמר לו הישראל, ראה שעל חשבונך אני סומך.
כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו (ויקרא יט,
יא) וחייב לשלם, אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון של גוים,
ואחד הגונב מגדול או מקטן. הגה: טעות [גוי] <עובד כוכבים>,
כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע
לו, דליכא חילול השם (טור ס"ג). ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא
אם טעה מעצמו, שרי. (מרדכי פרק הגוזל בתרא).
ז. שו"ת מהרש"ם חלק ה סימן מא:
[...] וכבר ביארתי דנגד העכו"ם הוי רק הפקע"ה [הפקעת הלואה]
ואסור לזה להודיע להעכו"ם וזכה הלוקח בשלו ואף דבדד"מ אסור
להפקיע מעות עכו"ם ודאי דאין לנו לפסוק נגד ד"ת, ואף שדעת
מאירי הובא באס"ז ב"ק קי"ג דבעכו"ם הגדורים בדרכי דתות ל"ש ד"ז
הנה מדברי כל הפוסקים ל"נ כן וע' בש"ך יו"ד קנ"ח בעכו"ם שאינו
מקיים ז"מ [ז' מצוות] וכו' וכבר נודע מד' רמב"ם פ"ח ממלכים
דבעינן שיקבל ז"מ מפני ציווי מרע"ה ולא מהכרע הדעת וא"כ רוב
עכו"ם שבזה"ז אינם בגדר זה וכיון דגופו מותר מכ"ש ממונו כדאי'
בב"ק קי"ז וכל האיסור לשי' כמ"פ רק מדרבנן משום ח"ה [חילול ה']
כנודע וכ"ה בירושלמי פ"ד דב"ק ה"ג להדי' דכל גז"ע [גזל עכו"ם]
הוי רק תקנת ר"ג משום ח"ה אבל ברמב"ם פ"י מעכו"ם מוכח כדעת
הט"ז שם אבל י"ל דלשי' אזיל דס"ל גז"ע מה"ת וע' בתוס' ע"ז ס"ד
ע"ב שכ' דדוקא אחר שדנוהו ב"ד חייב העכו"ם על ז"מ שלו אבל
היינו שאין העכו"ם חייב מיתה שיהי' מחויבים להרגו אבל מ"מ י"ל
דאין בזה איסור וכד' הש"ך ונהי שאני רגיל לומר ולהזהיר שלא
יעשו לכתחלה דבר נגד עכו"ם מכח דברי המאירי אבל ח"ו להוציא
ממון והוא פשוט בפי כל ב"ד שבישראל לדון עפ"י הש"ע דהפקע"ה שרי
גם בזה"ז והראוני שמבואר בב"י סי' רס"ו להדיא כן וכ"מ משאר
פוסקי' וסוגי' דעלמא הכי והפוסק להיפוך הוי כטועה בש"ה [בשיקול
הדעת] עכ"פ.
2.5
לפי מרבית הדעות
אסור להחזיר אבידה לגוי.
רחמים ואהדה אישית כלפי הגוי אין בהם די כדי להתיר את החזרת
האבידה. אבל מותר ואף מצווה להחזיר את האבידה לגוי אם היהודי
סבור שהחזרתה תביא לידי קידוש ה'.
יתר על כן
אם קיים חשש שאי-החזרת האבידה לגוי תגרום לחילול ה' או לאיבה
כלפי היהודים
אזי חובה
היא להחזיר את האבידה לגוי.
א. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיג/ב:
ומסיק תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפילו
אבידתו אסור פירש כגון שיודע הדבר לגוי, אבל היא דליכא חילול
השם אסור להחזיר לו לפי שהוא מחזיק ידי הרשעים. כן כתב הר"ם
והסמ"ג והטור. וכתב עוד ואם החזירה כדי לקדש השם כדי שיפארו את
ישראל שהם בעלי אמונה הרי זה משובח. וכעין זה הביא הסמ"ג עובדא
דירושלמי פרק אלו מציאות. ורחמנא לבא בעי אם דעתו לכך, אבל אם
דעתו בעבור שישביחו אותו ולא בעבור אמונת ישראל, או משום שהוא
אוהב את הגוי ומרחם עליו - אסור.
ז. תלמוד ירושלמי מסכת בבא מציעא פרק ב דף ח טור ג /ה"ה:
שמעון בן שטח הוה עסיק בהדא כיתנא אמרין ליה תלמידוי ר' ארפי
מינך ואנן זבנין לך חדא חמר ולית את לעי סוגין אזלון זבנון ליה
חדא חמר מחד סירקאי ותלי ביה חדא מרגלי אתון לגביה אמרין ליה
מן כדון לית את צרי' לעי תובן אמ' לון למה אמרין ליה זבנינן לך
חד חמר מחד סירקיי ותלי ביה חדא מרגלי אמ' לון וידע בה מרה
אמרין ליה לא א"ל לון איזל חזר לא כן אמר רב חונא ביבי בר
גוזלון בשם רב התיבון קומי רבי אפילו כמאן דמר גזילו של גוי
אסור כל עמא מודיי שאבידתו מותרת מה אתון סברין שמעון בן שטח
ברברון הוה בעי הוה שמעון בן שטח משמ' בריך אלההון דיהודאי
מאגר כל הדין עלמא.
ח. טור חושן משפט סימן רסו:
אבידת [עובדי עבודה זרה]
<כותים> <היתה> מותרת לא מיבעיא כל זמן שלא הגיעה לידו שאין
חייב לטרוח אחריה ולהשיב אלא אפילו אם באה לידו מותרת ולא עוד
אלא שהיה איסור בדבר אם [מחזירין] <החזירו> לו ואם היה חילול
השם אם לא יחזירנה לו חייב היה להחזירה לו וכתב הרמב"ם ואם
מחזירה לו כדי לקדש את השם כדי שיתפארו ישראל וידעו שהם בעלי
אמונה הרי זה משובח:
ט. בית יוסף חושן משפט סימן רסו:
א. אבידת עובדי עבודה זרה מותרת לא מיבעיא כל זמן שלא הגיע
לידו וכו' אלא אפילו אם באה לידו מותרת. בפרק הגוזל ומאכיל
(ב"ק קיג) אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת הגוי שהיא
מותרת שנאמר (דברים כב ג) לכל אבידת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי
אתה מחזיר לגוי ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה דלא מחייב
לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה ליהדרה אמר קרא (שם) ומצאתה
דאתאי לידיה משמע ומילתא דפשיטא שכל הגוים שוים בזה בין עובדי
עבודה זרה בין שאינם עובדים דהא לאו אחיך נינהו ורבינו שכתב
עובדי עבודה זרה לאו דוקא ואיפשר דמשום דבארץ אדום היו המינים
מבאישים ריחם של ישראל בעיני המלכים מדין זה וכיוצא בו וחכמי
ישראל היו משיבים דלא נאמרו דברים הללו אלא בגוים שבזמן חכמי
התלמוד שהיו עובדי הצלמים ולא היו מודים בבורא עולם ולהם קראו
עובדי עבודה זרה אבל גוים שבזמן הזה שמודים בבורא עולם אינם
בכלל עובדי עבודה זרה לענין דין זה וכיוצא בו. ועוד יש לומר
דנקט האי לישנא לכלול ישראל שהוא עובד עבודה זרה שאבידתו מותרת
כמו של גוי:
ומ"ש ולא עוד אלא שיש איסור בדבר אם מחזירין לו. בפרק הנשרפין
(סנהדרין עו) אמר רב יהודה אמר רב המחזיר אבידה לגוי עליו
הכתוב אומר (דברים כט יח) למען ספות הרוה את הצמאה. ופירש רש"י
מחזיר אבידה לגוי. השוה וחבר גוים לישראל ומראה בעצמו שהשבת
אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לגוים הוא עושה כן שלא
נצטווה עליהם: רוה. אומות העולם ששבעים ואינם צמאים ליוצרם:
צמאה. זו כנסת ישראל שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו:
ומה שכתב ואם יש חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב להחזירה לו.
בפרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיג) תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום
שיש קידוש השם אפילו אבידתו אסור:
י. מכילתא דרבי
ישמעאל משפטים - מס' דכספא משפטים פרשה כ
כִּי תִפְגַּע
שׁוֹר אויבך אוֹ חֲמוֹרוֹ תועֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:
שור אויבך. זהו גוי
עובד אלילים, דברי רבי יאשיה, וכן מצינו שעובדי אלילים קרויים
אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר (דברים כג י) כי תצא מחנה על
אויביך, (דברים כא י) כי תצא למלחמה על אויביך. - רבי אליעזר
אומר, בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר. - רבי יצחק אומר, בישראל
משומד הכתוב מדבר. - ר' נתן אומר, בישראל עצמו הכתוב מדבר, אלא
מה תלמוד לומר אויבך, אלא אם הכה את בנך, או שעשה עמך מריבה,
נעשה אויב לשעה.
3.1 אסור ליהודי
לצרוך מוצרי מזון מסויימים שיוצרו ע"י גוי (אפילו כאשר אין
בנמצא מוצרים מקבלים שיוצרו ע"י יהודי): יין (אף של גר תושב),
מרבית מוצרי החלב, וכן מרבית סוגי המזון שבושלו או נצלו ע"י
גוי.
שו"ע יורה דעה סימן קכג:
שו"ע יורה דעה סימן קכד:
רמב"ם יד החזקה - הלכות מאכלות אסורות פרק יז:
(יד) [גוי] <עכו"ם>
שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין וכיוצא באלו (מכל) דבר
הנאכל כמות שהוא חי הרי אלו מותרין ולא גזרו אלא על דבר שאינו
נאכל כמות שהוא חי כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות אם בישלן
[הגוי] <העכו"ם> מתחלה ועד סוף ולא נשתתף ישראל עמו בבשולן הרי
אלו אסורין משום בשולי [גויים] <עכו"ם>:
שו"ע יורה דעה סימן קיג:
3.2 לפי דעות
מסויימות אסור לקנות לחם מאופה גוי אפילו במקום שבו אין אופה
יהודי. אחרים מתירים לקנות לחם מאופה גוי, אבל רק במקום שבו
אין אופה יהודי. ואחרים מתירים לקנות לחם מאופה גוי אפילו
במקום שבו יש אופה יהודי.
ב. שו"ע יורה דעה סימן קיב:
(א) אסרו חכמים לאכול פת של עממים עובדי [עבודה זרה] <כוכבים>
משום חתנות (ואפילו במקום דליכא משום חתנות אסור) (רשב"א סימן
רמ"ח) ולא אסרו אלא פת של חמשת מיני דגן אבל פת של קטנית ושל
אורז ודוחן אינו בכלל פת סתם שאסרו:
וגם אינו אסור משו' בישולי [גויים] <עובדי כוכבי'> אם אינו
עולה על שלחן מלכי' (טור וב"י בשם תשו' הרא"ש):
יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום [הגוי] <העובד
כוכבים> במקום שאין שם נחתום ישראל מפני שהיא שעת הדחק (וי"א
דאפילו במקום שפת ישראל מצוי שרי) (ב"י לדעת המרדכי וסמ"ק
והג"א ומהרא"י ואו"ה ריש כלל מ"ד) אבל פת של בעלי בתים אין שם
מי שמורה בה להקל שעיקר הגזרה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי
בתים יבא לסעוד אצלם: ולא מיקרי פת בעל הבית אלא אם עשאו לבני
ביתו אבל עשאו למכור מיקרי פלטר אע"פ שאין דרכו בכך וכן פלטר
שעשאו לעצמו מיקרי בעל הבית (כך משמע בב"י):
3.3 בעת ביצוע כל
עסקה מסחרית: קניה, מכירה, השכרה, שכירת עובדים, הלוואה וכו'
יש לתת עדיפות ליהודי על פני גוי, אפילו במקום שהדבר עלול
לגרום הפסדים כספיים קלים.
וכן במקום שהישראל והנכרי מוכרים בשוה, אבל חנותו של הנכרי
נמצאת יותר קרוב מחנותו של הישראל, אם חנותו של הישראל נמצאת
במרחק רב (יותר ממהלך מיל), ויש בדבר טורח גדול להגיע אליו,
שפיר יכול לקנות מהנכרי, אבל אם חנותו של הישראל נמצאת במרחק
מועט נכון וראוי להתאמץ לקנות ממנו, ובפרט שהוא שומר תורה
ומצוות ואת יראי ה' יכבד, ולקיים מצות רבותינו שבתו"כ דיש
להקדים הישראל בענין מקח וממכר.
ה.
מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן ו:
[...]
זש"ה גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא (משלי יט) מי
שחטא אפי' בשוגג אינו סימן יפה לו, כיצד היו לפניו שתי חנויות
אחד של נכרי ואחד של ישראל נכנס לאותה של נכרי בלא דעת לא טוב,
נכנס במזיד נקרא חוטא שנא' ואץ ברגלים חוטא.
ו.
רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה ז:
מצוה
להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת [גוי] <עכו"ם> ברבית.
3.4 עפ"י דעה
אחת יש מצווה מיוחדת מדאורייתא לקחת ריבית בשעור גבוה בעת
הלוואה לגוי. כמו
כן עפ"י אותה דעה יש איסור לוותר על חוב לגוי, או לדחות את
מועד פרעונו. אחרים אוסרים להלוות כסף לגוי ללא ריבית, מבלי
לראות בכך מצווה מיוחדת מדאורייתא [בעוד שלכל הדעות יש איסור
מדאורייתא להלוות בריבית ליהודי]. לפי דעות מסויימות, במצבים
מסויימים כאשר הלוואת כסף לגוי עשויה להביא ליחסי קירבה בין
יהודי לגוי כך שיהודי ילמד
ממעשי גוי, חל איסור להלוות לגוי אפילו עם ריבית. ביחס לגר
תושב: לכל הדעות ודאי שמותר ליהודי להלוות לו בריבית.
א. דברים פרק כג:
(כא) לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן
יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל
הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
ב. ספרי דברים פיסקא רסג:
(כא) לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, לנכרי תשיך מצות עשה. ולאחיך
לא תשיך, מצות לא תעשה.
ג. משנה מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ו:
אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי
שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן
הַנָּכְרִים, וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית,
וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב.
ד. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ע עמוד ב:
מרבה הונו בנשך
ותרבית לחונן דלים יקבצנו. מאי לחונן דלים? - אמר רב: כגון
שבור מלכא. אמר רב נחמן: אמר לי הונא: לא נצרכא, אלא דאפילו
רבית דנכרי. איתיביה רבא לרב נחמן: (דברים כ"ג) לנכרי תשיך,
מאי תשיך - לאו תשוך? - לא, תשיך. - לא סגי דלאו הכי? - לאפוקי
אחיך דלא. - אחיך בהדיא כתב ביה ולאחיך לא תשיך! - לעבור עליו
בעשה ולא תעשה. איתיביה: לוין מהן ומלוין אותם ברבית, וכן בגר
תושב! - אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא נצרכא, אלא בכדי חייו.
רבינא אמר: הכא בתלמידי חכמים עסקינן. טעמא מאי גזור רבנן -
שמא ילמוד ממעשיו, וכיון דתלמיד חכם הוא - לא ילמוד ממעשיו.
איכא דמתני לה להא דרב הונא אהא, דתני רב יוסף: (שמות כ"ב) אם
כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר
- עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי
עיר אחרת - עניי עירך קודמין. אמר מר: עמי ונכרי עמי קודם
פשיטא! - אמר רב נחמן אמר לי הונא: לא נצרכא דאפילו לנכרי
ברבית ולישראל בחנם. תניא, אמר רבי יוסי: בא וראה סמיות עיניהם
של מלוי ברבית: אדם קורא לחבירו רשע - יורד עמו לחייו. והם
מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני זה
כפר באלהי ישראל. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מי שיש לו
מעות ומלוה אותם שלא ברבית - עליו הכתוב אומר (תהלים ט"ו) כספו
לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עשה אלה לא ימוט לעולם. הא
למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין. והא קא חזינן דלא מוזפי
ברבית וקא מתמוטטין! - אמר רבי אלעזר: הללו מתמוטטין ועולין,
והללו מתמוטטין ואינן עולין. (חבקוק א') למה תביט בוגדים תחריש
כבלע רשע צדיק ממנו - אמר רב הונא: צדיק ממנו - בולע, צדיק
גמור - אינו בולע.
ה. תוספות מסכת
בבא מציעא דף ע עמוד ב:
תשיך לא סגי דלאו
הכי - אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם
כדאמר קרא (דברים ז) לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית
[…].
ו. תוספות הרא"ש על מסכת בבא מציעא דף ע עמוד ב:
ז. חדושי הרמב"ן על מסכת בבא מציעא דף ע עמוד ב:
מאי לאו תשוך. פרש"י ז"ל מותר אתה ליקח מהם נשך, וכן עיקר
שהוצרך הכתוב להתיר רביתו של גוי כשם שהוצרך להתיר גזלתו
ואבדתו כדאיתא בקמא בפרק הגוזל (קי"ג ב'), ובכה"ג כתיב (דברים
ט"ו) את הנכרי תגוש, [ודחי לא תשיך] ואקשינן תשיך לא סגיא דלאו
הכי, כלומר שלהתיר ללוות ממנו לא הוצרך הכתוב דמנא תיתי לאסור:
ומשמע דרבא טעי דסבר דאורייתא הוא דאסיר הלכה למשה מסיני,
ומשום הכי הוה מקשי ליה דבהדיא שרייה רחמנא, אבל השתא למאי
דמתרצינן לרבינא ולרב חייא בריה דרב הונא דאמרי מדרבנן הוא
לעולם אימא לך תשוך, אי נמי אוקימתיה דרב נחמן עיקר הוא דמוקים
קרא כפשטיה בתשיך ממש, והכי תניא בספרי לנכרי תשיך הרי זה מצות
עשה ולאחיך לא תשיך הרי זה מצות לא תעשה, פי' תשיך תשיך ממש
ולאפוקי אחיך דלא ולאו הבא מכלל עשה עשה כדמפרש רב נחמן
בשמעתין, ולא כדברי מי שאומר שמצוה מן התורה להלוות את הנכרי,
וכן כתב רש"י ז"ל בפי' התורה, וכיוצא בה שם בסיפרי כל צפור
טהורה תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא מצות לא תעשה:
ומשמע דהלכתא כלישנא בתרא דמתני לה לרב הונא לגוי ברבית
ולישראל בחנם, ולההוא לישנא לא חזינן דגזור רבנן שמא ילמוד
ממעשיו לא בתלמיד [חכם] ולא בעם הארץ, וכן נראה מדברי רבינו
הגדול ז"ל, אבל חזינן לר"ח ז"ל דכתב אוקמה ר' חייא בכדי חייו
והני מילי בת"ח דלא גמיר ממעשיו, ותמיהני דאפי' כלישנא קמא
היכי מזכי שטרא לבי תרי לימא או כרבינא או כר' חייא, למר כדי
חייו מותר לכל אדם, ולמר בת"ח מותר אפי' להעשיר, ובעל הלכות
ז"ל כתבה לדר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו ולא אדכר
לדרבינא, ומדברי כולם נלמוד שהלכה כלישנא קמא לחומרא, והכי
מסתברא מדאמרינן במס' מכות (כ"ד א') כספו לא נתן בנשך אפי'
רבית גוי, אלמא מיסר אסרוה רבנן, ומיהו נקטינן כתרי לישני דר'
חייא ודרבינא לקולא, ולכדי חייו מותר לכל אדם ותלמידי חכמים
מותרין אפי' להעשיר, דלית לן למימר דפליגי, וכל כי האי גוונא
איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטינן וכל המחמיר עליו הראיה, וראיתי
נוסחא ראשונה שבהלכות והיה כתוב שם ת"ח מותר להלוות לנכרי
ברבית דלא גמר ממעשה גוי אבל עם הארץ אינו מותר אלא בכדי חייו,
זו היתה נוסחא ראשונה ומחקה רבינו ז"ל והגיה שתי הלשונות
שבגמרא, והוא הדעת הזו בעצמה:
ח. הגהות אשרי
מסכת מועד קטן פרק א סימן כד:
ר"י היה מורה הלכה למעשה להלוות למערופיא שלו בחנם שבת ראשונה
שהמועד בתוכה ואם יעכב יותר יתן רבית משם ואילך וגם להתנות
וליקח ערבות במועד על מלוה שלאחר המועד כתב דיכול להיות שמותר
אם לוה ישראל מעות לנכרי שלא ברבית על הסחורה על מנת שאם לא
יפרעם אחר ח' ימים שתהא הסחורה קנויה אחר ח' ימים לישראל המלוה
אפשר דמותר מ"מ יש להחמיר על העושה בו כפרקמטיא גמורה. מא"ז:
ט. ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קצח:
והמצוה הקצ"ח היא שצונו לבקש ריבית מן הגוי ואז נלוה לו עד שלא
נועילהו ולא נעזור לו אבל נזיקהו
ואפילו בענין הלואה שנתנה עמו כמו שהוזהרנו (ל"ת רל"ה) מעשות
כך לישראל. והוא אמרו יתעלה (תצא כג כא) לנכרי תשיך. והנה בא
לנו הפירוש המקובל כי זה מצוה לא רשות והוא אמרם בספרי לנכרי
תשיך זו מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה. ולזו המצוה
גם כן תנאין דרבנן. וכבר התבאר פירוש זה במסכת מציעא (עב ב, עא
א):
י. השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ו:
עוד במצות אחרות
טעה בהן הרב כגון להלוות לנכרי ברבית שנאמר (תצא כג) לנכרי
תשיך וכגון לנגוש את הנכרי שנאמר (ראה טו) את הנכרי תגוש שמנאן
הרב (מ"ע קצח וקמב) מצות חלוטות. רצוני לומר שלא מנאן במניינו
בלאוין הבאים מכלל עשה הנזכרים אבל ראה בהן שאנו מצווים שנלוה
את הנכרי ברבית ושנגוש אותו לפרוע חובו אחר השמטה. וחשב זה
מפני מאמרם בסיפרי (הובא במ"ע קצח) לנכרי תשיך הרי זו מצות עשה
ולאחיך לא תשיך הרי זו מצות לא תעשה. ואין הכונה אלא לומר
לנכרי תשיך ולא לאחיך והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא נקרא עשה
בהלואת האח עד שיהיה המלוה לישראל ברבית עובר בעשה ול"ת. והוא
הדין למאמרם שם (הוב' במ"ע קמב) את הנכרי תגוש הרי זו מצות
עשה, שרצונם לומר כן שנגישת האח עובר עליה בעשה ול"ת. וכן פירש
רבינו שלמה בפירוש התורה (גבי תשיך). והסוגיא שבגמר בבא מציעא
(ע ב) כך היא, אמרו לנכרי תשיך מאי לאו תשוך, לא תשיך, תשיך לא
סגיא דלאו הכי, כלומר שאם נאמר דתשוך קאמר אפשר שבא הכתוב
להתיר רבית מן הגוי כדרך שהתיר אבידתו (תצא כב, ב"ק קיג ב, הל'
אבדה פי"א ה"ג) וגזלתו (ב"מ קיא ב, לת"ק) אבל אם ללוות ממנו לא
הוצרך להתיר ולעשותו מצוה אי איפשר, ומתרץ לאפוקי אחיך דלא
לעבור עליו בעשה ולא תעשה. והנה עלה לנו בין שנאמר תשיך בין
שנאמר תשוך שהוא עשה במניעה מן האח כמו שאמרו בברייתא הזו
שבסיפרי.
יא. רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ה:
הלכה א
[הגוי] <העכו"ם> וגר תושב לוין מהן ומלוין אותן ברבית שנאמר לא
תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר, ומצות עשה להשיך
[לגוי] <לעכו"ם> שנאמר לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות
עשה וזהו דין תורה. (השגת הראב"ד "ומצות עשה להשיך וכו' עד
וזהו דין תורה. א"א אני לא מצאתי שמועה זו ואולי טעה במה שמצא
בספרי (פרשת כי תצא) שנאמר שם לנכרי תשיך זו מצות עשה ופירושו
משום דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישראל" עכ"ל.)
הלכה ב
אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את [הגוי] <העכו"ם> ברבית קצוצה
אלא בכדי חייו גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו, לפיכך
מותר ללוות מן [הגוי] <העכו"ם> ברבית שהרי הוא בורח מלפניו
ואינו רגיל אצלו, ותלמיד חכם שאינו רגיל בו ללמוד ממעשיו מותר
להלוות [לגוי] <לעכו"ם> ברבית אפילו להרויח, וכל אבק רבית עם
[הגויים] <העכו"ם> מותרת לכל.
יב. המאירי על מסכת בבא מציעא דף עא/א:
ישראל וגוי שבאו ללוות מישראל ואי אפשר לו לקיים את שתיהן מצוה
להקדים לישראל בחנם ולא לגוי בשכר ומ"מ אף לגוי בשכר יש בו צד
מצוה ומוסר הואיל ובא לפניך אל תשיבהו ריקם אלא שמ"מ לא נצטוית
בו להלוות בחנם ויש מפרשים שזו כונו חכמים באמרם לנכרי תשיך זו
מצות עשה ואף על פי שזו יראה שענינו לעבור ישראל עליו בעשה מכח
לאו הבא מכלל עשה כמו שבארנו מ"מ במה שדרשו במקרא זה ר"ל אם
כסף תלוה נכלל צד מצוה בהלואתו מיהא בשכר ולא לנטשו מכל וכל
והוא שאמרו אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי עמי קודם את העני עני
ועשיר עני קודם עמך ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך
ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין הא למדת שאף הגוי נרמז במקרא
אלא שישראל בחינם קודם לו אף בשכר ולא נאמר עליו לשון קדימה
אלא שאף הוא בכלל צד מצוה ומוסר:
יג. חדושי הר"ן על בבא מציעא דף ע ע/ב:
ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דגוי
מדאורייתא שרי הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך, ואי איתא
דקרא להתיר רבית אצטריך כדברי רש"י ז"ל מדחינן ברייתא דספרי
לגמרי דמנ"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא למשרי אצטריך אלא
ע"כ כי סבירא לן דרבית דגוי שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה
דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בספרי לנכרי תשיך ה"ז מצות עשה,
וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דגוי מדאורייתא שרי נקטינן ע"כ
ברייתא דספרי כפשטה:
יד. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנט:
סעיף א
דבר תורה, מותר להלוות [לגוי] <לעובד כוכבים> בריבית. וחכמים
אסרוהו, אם לא כדי חייו, או לת"ח, או בריבית דרבנן. והאידנא,
מותר (בכל ענין). (הטור).
טו. שו"ת רדב"ז מכתב יד - או"ח, יו"ד (חלק ח) סימן קכח:
וכך אנו נוהגין להלוות לגוים בריבית, ואפילו יותר מכדי חיינו כדי לקיים מצות
עשה, ולשמא ילמוד ממעשיו לא חיישינן שאין אנו רגילים אצלם ולא
הם אצלינו והכל נעשו כתלמידי חכמים לדבר זה, וכ"ש במה שכתבו
בשם רש"י ז"ל שכיון שרבו האידנא מסים וארנוניות הכל הוא כדי
חיינו, ואין לו שיעור כלל שבכל יום ויום ומעללים עלינו ואוכלים
ממונם של ישראל (עיין שו"ע יו"ד סימן קנ"ט סעיף א'.)
טז. ספר
החינוך - מצוה תקעג:
מצות הלואה לנכרי
ברבית אם יצטרך ללוות מה שאינו כן בישראל:
שנצטוינו לבקש רבית
מן האומות כשנלוה להם, ולא נלוה להם בלא רבית, ועל זה נאמר
(דברים כ"ג, כ"א), לנכרי תשיך. וכמו כן מותר ללוות מהן ברבית,
ואמרו בספרי, לנכרי תשיך, מצות עשה, ולאחיך לא תשיך, לא תעשה:
יז: מנחת-חינוך, מצווה תקעג' ס"ק (ג):
ולגר תושב אין מצוה, אבל מותר, אבל מצוה ליכא.
יח. דברים פרק טו
פסוק ג:
אֶת
הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ
תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:
יט. ספרי דברים
פיסקא קיג:
(ג) את הנכרי תגש,
זו מצות עשה.
כ. רמב"ם הלכות
מלוה ולוה פרק א הלכה ב:
כל הנוגש העני והוא
יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו
כנושה, ומצות עשה לנגוש את [הנכרי] <העכו"ם> ולהצר לו שנאמר
לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה.
כא. ספר החינוך – מצוה תעו:
מצוה לנגוש את
הנכרי.
לנגוש הנכרי שיפרע
מה שהוא חייב לנו ולא נחמול ונרחם עליו להאריך לו המלוה, ועל
זה נאמר (דברים ט"ו, ג'), את הנכרי תגוש, וכן אמרו בספרי
(כאן), את הנכרי תגוש, זו מצות עשה.
משרשי המצוה שלא
נלמד נפשותינו לחמול ולרחם עליהם למען לא נמשך אחר מעשיהם ואחר
עצתם בשום דבר.
והרמב"ן ז"ל
(בהשגותיו לשורש הששי) כתב שאין זה מצות עשה כלל, אבל ענין
הכתוב להזהיר על החמלה בישראל בעשה ולא תעשה, ואמר, את הנכרי
תגוש, ולא אחיך, והוא לאו הבא מכלל עשה דקימא לן שהוא כמו
עשה, והלאו המבואר בו כמו כן ולאחיך לא תגוש, וכן הענין ממש
באיסור רבית.
[...]
ועובר עליה והאריך
זמן פרעונו מן הנכרי על צד החמלה עליו לבד, לא מצד היראה ללוה
או להפסד חובו או לשום תועלת אחר, ביטל עשה זה לדעת הרמב"ם
ז"ל. ולדעת הרמב"ן ז"ל הנוגש ישראל בחובו ביטל עשה זה מלבד
שעבר על לאו, אבל אריכות חוב לנכרי לא מעלה ולא מוריד.
כב. מנחת חינוך
מצוה תעו, אותיות ב-ג:
ב) ונראה אם אינו
נוגש את הנכרי מחמת חמלה, עובר גם כן על לאו דלא תחנם [מצוה
תכו'] [...]. ומה שכתב הרב המחבר דלהרמב"ן אריכות חוב לנכרי
אינו מעלה ואינו מוריד, נראה דאיסור איכא כל שעושה טובה לנכרי,
אך בעשה זו אינו עובר לדעתו כנ"ל.
ג) וגר תושב דמותר
ליתן לו מתנת חינם אין מצווה לנוגשו אף לדעת הר"מ, כי מצוה
להחיותו, והא דכתיב לנכרי וגו' היינו גוי. וגם אינו בכלל ישראל
לאיסור נגישה, כי גר תושב לאו בכלל רעהו הוא ולא הכלל נכרי,
וזה פשוט.
3.5 לפי דעות
מסויימות מותר להלין שכר גוי. לפי דעות אחרות הדבר אסור. לכל
הדעות אסור להלין שכר של גר תושב, אבל האיסור נחשב לחמור פחות
מאשר האיסור להלין שכר יהודים.
א. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א:
משנה. אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים - יש בו משום
)דברים
כד(
ביומו תתן שכרו, ויש בו משום לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.
אימתי - בזמן שתבעו, לא תבעו - אינו עובר עליו. המחהו אצל
חנוני או אצל שולחני - אינו עובר עליו. שכיר בזמנו - נשבע
ונוטל, עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל. אם יש עדים שתבעו (בזמנו)
- הרי זה נשבע ונוטל. גר תושב - יש בו משום ביומו תתן שכרו
ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר.
ב. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נז עמוד א:
אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: לא נצרכה אלא לכובש שכר שכיר.
נכרי בנכרי ונכרי בישראל - אסור, ישראל בנכרי - מותר.
ג. מסכתות קטנות מסכת גרים פרק ג:
הלכה א
איזהו גר תושב, כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה דברי רבי
מאיר, רבי יהודה אומר כל שקיבל עליו שלא להיות אוכל נבילות.
הלכה ב
רוקו ומושבו ומשכבו ומי רגליו טמאין, פתו ושמנו ויינו טהורין.
ועוברים עליו משום בל תונה ובל תעשוק ובל תלין פעולת שכיר.
ד. תלמוד ירושלמי מסכת יבמות פרק ח:
אמר רבי יוסה שלא תאמר והוא שווה לישראל בשלשה דברים בלא תעשוק
ולא תונה וגולה כישראל הוא לא יבטל לפום כן צריך מימר מבטל
עבודה זרה כגוי מאן תנא בלא יעשוק רבי יוסה בי ר' יודה דתני גר
תושב הרי בלא תעשה דברי רבי יוסי בי רבי יודה.
ה. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א:
מכאן אמרו: כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו, ועשה:
משום (ויקרא י"ט) בל תעשק את רעך, ומשום (ויקרא י"ט) בל תגזל,
ומשום (דברים כ"ד) בל תעשק שכיר עני, ומשום (ויקרא י"ט) בל
תלין, ומשום (דברים כ"ד) ביומו תתן שכרו, ומשום (דברים כ"ד) לא
תבא עליו השמש.
ו. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיג עמוד א:
וגזל [גוי] <כנעני> מי שרי? והתניא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש
ר"ע כשבא מזפירין: מנין לגזל [גוי] <כנעני> שהוא אסור? ת"ל:
(ויקרא כ"ה) אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שלא ימשכנו ויצא, יכול
יגלום עליו? ת"ל: (ויקרא כ"ה) וחשב עם קונהו, ידקדק עם קונהו!
ז. רמב"ם הלכות שכירות פרק יא:
הלכה א
מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו', ואם
איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת שנאמר ולא תבוא עליו השמש ואין
לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם, אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה
ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו ואם איחר לאחר זמן עובר בל"ת,
וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בל"ת.
הלכה ב
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא
את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל
תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום
ביומו תתן שכרו, אי זהו זמנו שכיר יום גובה כל הלילה ועליו
נאמר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה גובה כל היום
ועליו נאמר ביומו תתן שכרו, ושכיר שעות של יום גובה כל היום
ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה
שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל (אותו)
הלילה.
3.6 גוי אינו יורש
את אביו היהודי (כגון שאביו התגייר לאחר שהולידו או שנולד
לאביו היהודי מאשה לא יהודיה).
א. רמב"ם הלכות נחלות פרק א הלכה ז:
כל
הקרובין בעבירה יורשין בכשרים, כיצד כגון שהיה לו בן ממזר או
אח ממזר הרי אלו כשאר בנים וכשאר אחים לנחלה, אבל בנו מן השפחה
או מן הנכרית אינו בן לדבר מן הדברים ואינו יורש כלל.
ב.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ב הלכה יב:
היו לו
בנים [בגויותו] <כשהיה עכו"ם> ונתגייר אין לו בכור לנחלה, אבל
ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן [הגויה] <העכו"ם> הואיל ואינו
קרוי בנו הבא לו אחריו מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים.
ג.
רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה י:
[...]
ואין [הגוי] <העכו"ם> יורש את אביו הגר ולא גר יורש את גר לא
מדברי תורה ולא מדברי סופרים.
ד.
רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק א הלכה ו:
גר שמת
ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר אין לו יורשין אלא כל הקודם
והחזיק בנכסיו זכה [...].
ה. רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ט:
הלכה ז
גר שיש לו בן שאין
הורתו בקדושה, הואיל ואינו יורשו כמו שיתבאר במקומו, כך אינו
יכול ליתן לו כל נכסיו במתנת שכיב מרע, לא כל נכסיו ולא
מקצתן, שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הן, ואם תאמר יקנה
נמצא זה יורש את אביו. (השגת הראב”ד: גר שיש לו בן וכו' עד
מתנתו קיימת. א"א כן אמר הגאון ואין הדעת נוחה הימנו ויש לומר
דעת אחרת טובה מזו עכ"ל.)
הלכה ח
לפיכך אם נתן לגר
משאר הגרים מתנתו קיימת.
הלכה ט
שכיב מרע שהודה שיש
לו לפלוני אצלי כך וכך תנוהו לו, או שאמר כלי פלוני פקדון הוא
בידי לפלוני תנוהו לו, חצר פלונית של פלוני הוא, חוב שיש לי
ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן
הודאתו הודיה, ואפילו הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו
קיימין, אפילו הודה שכיב מרע [לגוי] <לעכו"ם> נותנין לו.
ו.
טור חושן משפט סימן רנו:
גר שנתן
מתנת שכ"מ אינו קונה דמתנת שכיב מרע כירושה שוויוה רבנן וכשם
שאין הגר בתורת ירושה כך אינו בתורת שכ"מ וכתב רב אלפס בשם רב
האי ה"מ בנותן לבניו או למי שראוי לירשו אבל לאחר קונה וכן כתב
הרמב"ם ז"ל ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא אין חילוק בין בנו
לאחר וכן השיג עליו הראב"ד: אבל אם הודה שנכסיו לבנו הויא
הודאה כדפרישית לעיל:
ז. שולחן ערוך
חושן משפט סימן רנו:
סעיף א
גר שיש לו בן שאין
הורתו בקדושה, הואיל ואינו יורשו כך אינו יכול ליתן לו נכסיו
במתנת ש"מ, לא כולן ולא מקצתן, שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש
אחד הם. ואם תאמר יקנה, נמצא זה יורש את אביו; לפיכך אם נתן
לגר משאר הגרים, מתנתו קיימת. הגה: וי"א דלא יוכל ליתן לשום
אדם במתנת ש"מ, כי אם דרך הודאה (טור בשם הרא"ש ונ"י בשם
הרשב"א), וכן נראה עיקר. י"א אע"ג, דמתנת ש"מ של גר אינו כלום,
מ"מ אמרינן בו מצוה לקיים דברי המת, אם הוא בדרך שנתבאר סוף
סימן רנ"ב (מרדכי פ"ק דגיטין ור"ן). ויש חולקין (טור בשם
הרא"ש כלל ט"ו ומרדכי פרק מי שמת).
[...]
סעיף ג
שכיב
מרע שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך תנוהו לו, הודאתו הודאה.
ואפילו הודאת הגר לבנו שאין הורתו בקדושה, או [לכותי] <לעובד
כוכבים>, נותנים לו. [...]
ח.
שולחן ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף א:
גר שמת
ולא הניח בן שהורתו ולידתו בקדושה, אע"פ שיש לו בנים שהורתם
שלא בקדושה ולידתם בקדושה, כל נכסיו הפקר וכל הקודם בהם זכה.
(4) The place
of gentiles in Jewish political and judicial systems
א. רמב"ם
הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ו:
אין כל הדברים האלו
אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין [האומות] <העובדי כוכבים> או
שיד [הגויים] <עכו"ם> תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה
[על אומות העולם] <עליהם> אסור לנו להניח [גוי עובד עבודה זרה]
<עובדי כוכבים> בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום
למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות
שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל
עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן
שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.
(השגת הראב”ד: ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום
בסחורה לא יעבור בארצנו. א"א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם
והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו
ולא העברה.) (השגת הראב”ד: אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא
גר צדק בלבד. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ.)
ב.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה א:
אין
עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות
ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה
לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין
הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך, קבלו
עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין
שומעין להם עד שיקבלו שניהם, והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים
ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם,
ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם, והמס שיקבלו שיהיו מוכנים
לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בנין החומות, וחוזק המצודות,
ובנין ארמון המלך וכיוצא בו, שנאמר וזה דבר המס אשר העלה המלך
שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת
כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה, כל העם הנותר מן האמורי ויעלם
שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם
אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו.
ג. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נא:
והמצוה
הנ"א היא שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד
כפירתם והוא אמרו ית' (משפטי' כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו
אותך לי. ואילו רצה הגוי לעמוד בארצנו אינו מותר לנו זה עד
שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואז יהיה איפשר לו לשכון. וזה
יקרא (מתני' ב"מ ע ב מכות ח ב נגעים רפ"ג) גר תושב. רוצים בזה
שהוא גר לעניין שיהיה מותר לשכון בארץ לבד. וכן אמרו (ע"ז סד
ב) אי זהו גר תושב זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. ואולם
עובד עבודה זרה לא ישכון עמנו ולא נמכור לו נחלה ולא נשכיר.
ובבאור בא לנו הפירוש (שם כ א) לא תתן להם חנייה בקרקע. וכבר
התבארו משפטי מצוה זו במסכת סנהדרין ובעבודה זרה (יט ב - כא
ב):
ד.
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף כט עמוד א:
ר"ש בן
אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג.
ה. כסף משנה (ר'
יוסף קארו) על רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ו:
כתב הראב"ד אבל שלא
בזמן היובל וכו' א"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ"ל. טעמו לומר
שאע"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קיבל שבע
מצוות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן
יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין הכי נמי שאם מעצמו קיבל
עליו שבע מצוות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא
שאין בית דין מקבלין אותו.
ו. חזון-אי"ש,
שביעית, סימן כד ס"ק ב-ג:
[...] וגר תושב
קיימא לן כרבנן [...] כל שקיבל עליו ז' מצוות והיינו קבלה בפני
ב"ד של ג' [...] ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג
[...] ודעת הר"מ {הרמב"ם} דכיוון דאין אנו מקבלין אותו לא הותר
ישיבתו בארץ אע"ג שהוא זהיר בז' מצוות דבלא קבלה אין אנו
בטוחים בזהירותם ואין אנו בקיאים בהם, אבל דעת הר"א {הראב"ד}
דכל שהוא נזהר בז' מצוות וראוי לקבלו אלא שמפני הקושי נפטרנו
מקבלתו ומחיוב להחיותו שלא ינהרו כולם לארץ מכל מקום אין איסור
בישיבתו שאין כאן חשש פן יחטיאו וגו' [...] ואף לדעת הראב"ד
דווקא כשהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג מצוות ובן
נח בז' אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו אף שאין
בהן עבודה זרה ממש וגם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר שאינו ראוי
לקבלו לגר תושב הרי הוא באיסור לא תחנם ובאיסור ישיבה וקרינן
בהו פן יחטיאו בכפירותם [...]
ז. מנחת חינוך,
מצווה צד:
[ב] [...] וכבר
כתבתי [...] דהר"מ מביא כאן דאין גר תושב נוהג בזמן שאין היובל
נוהג, ונראה מדבריו דגם לעניין ישיבת הארץ דין זה, והראב"ד
כתב, איני משוה לו בישיבת הארץ, והכסף משנה כתב דגם דעת הר"מ
כן שאם מקבל עליו מעצמו שאין מונעים אותו מישיבת הארץ, כיוון
דמקיים ליכא הטעם פן יחטיאו וכו'. ונראה פשוט לפי דברי הכסף
משנה, אף בלא קיבל לפני שלושה חברים, כי באמת אין מקבלים אותו,
מכל מקום כיוון דמקיים השבע מצוות מותר בישיבת הארץ. ומכל מקום
איני יודע מי דחקו להכסף משנה בדעת הר"מ, דנראה מפרש דכתב כאן
לעניין ישיבת הארץ דצריך שיהיה בזמן היובל, אם כן דעתו כן
כיוון שאין מקבלין אין דינו כגר תושב. [...] ועיין ר"מ פי"ד
מאסורי ביאה [...] ולמה נקרא שמו גר תושב שמותר להושיבו בארצנו
וכו' ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג וכו'. נראה
מדבריו להדיא דלעניין ישיבת הארץ גם כן דין זה [...]
4.2
גוי (ואפילו
גר צדק) אינו יכול להתמנות לכל תפקיד של שררה על יהודים. גוי
אינו יכול להיות שופט בבית-דין רבני. אפילו גר אינו יכול לשמש
כדיין בבית-דין הדן בדיני נפשות, ולפי מרבית הדעות גר אינו
יכול לדון יהודים מלידה אפילו בבית-דין העוסק בדיני ממונות
בלבד (אבל לכל הדעות יכול הוא לדון גרים אחרים בענייני
ממונות).
ט. המאירי על מסכת קידושין דף עו ע"ב:
4.3
גוי אינו יכול לשמש
כעד בבית-דין רבני. הלכה זו חלה גם על גר תושב.
[גוי] <עובד כוכבים> ועבד, פסולים לעדות.
4.4
אפילו גר אינו יכול
להעיד בבית-דין רבני בנוגע לארועים שקרו לפני שהתגייר.
4.5
גוי, בניגוד
ליהודי, ניתן לדון למוות בנקל בבית-דין. כדי להוציא להורג גוי
בבית-דין די בשופט יחיד, בעד יחיד או עפ"י הודאת הנאשם, ללא
התראה, ואפילו אם העד הוא קרוב (של השופט או של הקרבן). הלכה
זו חלה גם על גר תושב. לפי דעה אחת אם יהודי רואה גוי שעובר על
אחת משבע מצוות בני נח הוא יכול להרגו לאלתר בלא משפט, אך
מרבית הדעות חולקות על כך וסוברות שאי אפשר להוציאו להורג אלא
בבית-דין.
וכיצד מצווין הן על
הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש
מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו
יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל
והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא
התראה ועל פי קרובין.
ג.
ספר החינוך מצוה כו:
[...]
ומן החילוקין שבין ישראל לשאר האומות בענין המצוות המוטלות על
הכל הוא, שישראל לא יתחייב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האומות
אין צריכין התראה, לפי שאין חילוק בהן בין שוגג למזיד. וכן
יתחייבו גם כן בהודאת פיהם. מה שאין כן בישראל שצריך עדים.
ועוד יש חילוק אחר. כי האומות בעוברם על כל אחת ממצוותם
יתחייבו לעולם מיתה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין דף נ"ז
ע"א) אזהרתן זו היא מיתתן, וישראל יתחייב פעמים קרבן, פעמים
מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחייב בכל אלה אלא שהוא כעובר
על מצות מלך ונשא עונו.
ד.
הגהות אשרי מסכת עבודה זרה פרק ה סימן ה:
* ובן
נח אע"פ שהיה עובר על שבע מצות ואזהרתו זו היא מיתתו ואין צריך
עדה ועדים והתראה מ"מ כל זמן שלא דנוהו ב"ד אין חייבין מיתה
ואסור להרגו ואם קבל עליו לקיים שבע מצות בפני ג' חייב
להחיותו. מהרי"ח ע"כ:
ה. מנחת חינוך,
מצוה תט אות ה:
שלא
להרוג מחוייב קודם שיעמוד בדין
[ ...] והנה דינים
אלו לא שייכים בבן נח, דתיכף שראו שעובר עבירה מותר להרגו,
דלאו הזה בישראל כתיב. וגם שם בבן נח הרואה ואפילו המעיד נעשה
דיין, כי לא שייך הזמה, ונהרג עפ"י דיין אחד ועפ"י קרובים
כמבואר בר"מ פ"ט ממלכים הלכה י"ד, וזה פשוט.
ו. מנחת חינוך,
מצוה תי אות ט:
[...] אם בן נח
המקיים שבע מצוות הורג לגוי היינו שעובד עבודה זרה, או אינו
מקיים אחת משבע מצוות בודאי פטור אפילו במזיד, כי מצווה להורגו
והוא העד והוא הדיין וכו' כמבואר בר"מ פ"ט ממלכים הלכה י"ד.
ז.
תוספות מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב:
איזהו
גר תושב כו' - [...] וא"ת והלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה
דאזהרת בני נח היא מיתתן בלא עדים והתראה י"ל דכל זמן שלא
דנוהו בית דין אינו חייב מיתה תדע דהא אמרינן העובדי כוכבים לא
מעלין ולא מורידין.
ח. העמק שאלה על
שאילתות דרבי אחאי (הנצי"ב מוולוז'ין), שאילתא ב', עמ' טז-יז:
4.6
בדיון משפטי
בין יהודי וגוי, ההליך המשפטי הוא כזה: אם החוק הנכרי מיטיב עם
הצד היהודי יותר מן ההלכה היהודית אז יש לבסס את פסק הדין על
פיו, ולומר לצד הלא-יהודי: "אלו הם חוקיך!". לעומת זאת אם
ההלכה היהודית מיטיבה עם הצד היהודי
יותר מהחוק הנכרי יש לבסס את פסק הדין על ההלכה ולומר לצד
הלא-יהודי: "אלו הם חוקינו." דין זה ככל הנראה אינו חל על
גר תושב, אלא תמיד דנים לו כדיני הגויים, גם אם הדבר לטובתו.
ב. רמב"ם פירוש המשניות - מסכת בבא קמא פרק ד משנה ג:
היה ישראל [וגוי] <ועכו"ם> אם יש זכות לישראל בדיניהן דנין לו
בדיניהם, ואומרים לו כך דיניכם, ואם יש זכות לישראל בדינינו
דנין לו דין תורה ואומרים לו כך דינינו, ויראה לי שאין עושין
כן לגר תושב אלא לעולם דנין לו בדיניהם.
4.7
אם חיה
שנמצאת בבעלות יהודי גורמת נזק לרכושו של גוי, היהודי אינו
חייב לשלם לו כל פיצוי. אבל אם חיה של גוי גורמת נזק לרכושו של
יהודי הגוי חייב לשלם את מלוא הנזק. לפי חלק מהדעות דין זה חל
גם על גר תושב, ולפי דעות אחרות דין זה אינו חל על גר תושב.
ט. המאירי על מסכת בבא קמא דף לז/ב:
י. תוספתא מסכת
בבא קמא (ליברמן) פרק ד הלכה ב:
שור של גוי שהזיק של
ישראל אחד חבירו אע"פ שקבלו עליהם לדון בדיני ישראל משלמין נזק
שלם שאין תם ומועד בנזקי הגוי.
יא. מנחת חינוך,
מצוה נא', אות ח:
ושור של גוי או בן נח דהיינו גר תושב שנגח שור של ישראל, בין
תם בין מועד משלם נזק שלם, ושור של ישראל שנגח לשור של גוי בין
תם בין מועד פטור [...].
4.8
גוי (וגר
תושב בכלל) ששודד או גונב מיהודי (או מכל אדם אחר) דינו מוות,
לעומת זאת יהודי ששודד או גונב מגוי (או יהודי) לעולם אינו
נידון למוות. יהודי הגונב מן הגוי (כולל גר תושב) חייב להחזיר
רק את הסכום שגנב, לעומת זאת יהודי הגונב מיהודי צריך היה לשלם
לפחות תשלומי כפל.
בן נח חייב על הגזל, בין שגזל [גוי] <עכו"ם> בין שגזל ישראל,
ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר
וכיוצא בו, אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב,
והרי הוא בכלל גזלן, מה שאין כן בישראל, וכן חייב על פחות משוה
פרוטה, ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו, שניהן
נהרגין עליה.
ב. מכילתא דרבי
שמעון בר יוחאי פרק כב פסוק ח:
ישלם שנים לרעהו ולא
להקדש לרעהו פרט לאחרים לרעהו פרט לגר תושב.
ג.
רמב"ם הלכות גניבה פרק ב הלכה א:
הגונב
את הגוי או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנ' שמות
כ"ב ח' ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לגוי [...]
(השגת הראב”ד: הגונב את הגוי או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא
הקרן. א"א גונב נכסי הקדש משלם קרן וחומש ואשם להקדש שהרי
מעל.)
ד. מנחת חינוך מצוה נד:
(ז) והגונב מבן נח פטור מכפל דאינו רעהו [...]
(יא) ובן נח שגנב מישראל או מבן נח חבירו חייב מיתה [...]
4.9
כל אדם (גוי
או יהודי) שחוטף יהודי עשוי להיות נידון למוות, אבל לא כן
יהודי שחוטף גוי.
[...]
הלכה ו
אחד הגונב את הגדול או הגונב את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו
בין זכר בין נקבה בין שהיה הגנב איש או אשה הרי אלו נהרגין
שנ' גונב נפש מכל מקום, ואחד הגונב את ישראל או שגנב גר או עבד
משוחרר שנ' נפש מאחיו ואלו בכלל אחינו בתורה ובמצות הן, אבל
הגונב את העבד או מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור.
(5) Emotional
and social attitude towards gentiles
5.1
יהודי שרואה קברי
גויים או המון גויים חייב לומר: "בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם
הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ, י"ב). יהודי שרואה
כנסיה (ולפי דעה אחת כל בית גוי) חייב לומר: "בית גאים יסח ה'"
(משלי ט"ו, כ"ה).
5.2
האיסור לשנוא את
הזולת בלב חל רק לגבי יהודים.
שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ז] לא
תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא, לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב.
וכמו כן בערכין [ט"ז ע"ב] בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה
לו שנאה וידוע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אמנם הוא עובר
על לא תקום ולא תטור, ועובר כמו כן על עשה, שנאמר [שם, שם י"ח]
ואהבת לרעך כמוך. ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה
הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר.
5.3
יהודי
אינו חייב להתאבל (למשל לשבת שבעה) על אחיו או אחותו הגויים
(כלומר הילדים של אביו מאשה לא יהודיה), וכן לא על בנו או בתו
הגויים (כלומר ילדיו מאשה לא יהודיה). גר אינו חייב להתאבל על
אביו ואמו הלא יהודים.
א. רמב"ם הלכות אבל פרק ב הלכה ג:
ב. שולחן ערוך יורה דעה סימן שעד:
הלכה ד
5.4
אין איסור לנקום
ולנטור לגוי. גם הציווי של "ואהבת לרעך כמוך" אינו חל ביחס
לגוי.
א. ויקרא יט, יח:
לא תקם ולא תטר את
בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'.
ד. רמב"ם בספר
המצוות עשין רו (מהדורת הרב קאפח):
שנצטוינו לאהוב זה
את זה [...] ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי באמונה ובדת, כאהבתי
וחמלתי לעצמי [...].
ה. רמב"ם הלכות
דעות פ"ו ה"ג:
מצוה על כל אדם
לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'.
5.5
איסור לשון הרע
ורכילות אינו חל ביחס לגויים.
ב. ספר חפץ חיים - הלכות אסורי לשון הרע - כלל ח:
5.6
אסור ליהודי לתת
מתנה לגוי, אלא אם כן הוא מכיר אותו ולכן יכול לצפות שהגוי
יחזיר לו טובה בתמורה. לגר תושב מותר לתת מתנה גם אם לא מכירים
אותו (מתנת חינם).
א. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א:
אמר רבי יוסי בר חנינא, [דף כ עמוד א] דאמר קרא:
)דברים
ז(
לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי
קאמר רחמנא: לא תתן להם חן! א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא
תחנם? שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן
להם מתנת של חנם! אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע
מינה כולהו. תניא נמי הכי: לא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע;
דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם חן; דבר אחר: לא תחנם - לא תתן
להם מתנת חנם. ומתנת חנם גופה תנאי היא; דתניא:
)דברים
יד(
לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי -
אין לי אלא לגר בנתינה [ולגוי] <ולעובד כוכבים> במכירה, לגר
במכירה מנין? תלמוד לומר: תתננה... או מכור, [לגוי] <לעובד
כוכבים> בנתינה מנין? תלמוד לומר: תתננה ואכלה או מכור לנכרי,
נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד [גוי] <עובד כוכבים> בין בנתינה
בין במכירה, דברי ר' מאיר; רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר
בנתינה [ולגוי] <ולעובד כוכבים> במכירה. שפיר קאמר ר"מ! ור'
יהודה? אמר לך: אי סלקא דעתך כדקאמר ר"מ, לכתוב רחמנא תתננה
ואכלה ומכור, או למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן הוא דאתא.
ור"מ? ההוא לאקדומי נתינה דגר למכירה [דגוי] <דעובד כוכבים>.
ור' יהודה? כיון דגר אתה מצווה להחיותו, [וגוי] <וכנעני> אי
אתה מצווה להחיותו, להקדים לא צריך קרא.
ב. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י הלכה ד:
[...] ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר
לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה.
ג. רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה י:
אבל שכיב מרע שצוה
ליתן [לגוי] <לעכו"ם> מתנה אין שומעין לו, שזה כמי שצוה לעבור
עבירה מנכסיו.
ד. טור חושן משפט סימן רמט:
אסור ליתן מתנת חנם לעובד [עבודה זרה]
<עבודת כוכבים> אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו:
ה. בית יוסף חושן משפט סימן רמט:
ב. אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה אבל מותר ליתן לגר תושב
וכו'. סוף פרק קמא דעבודה זרה (כ.) תניא לא תאכלו כל נבילה לגר
אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי (דברים יד כא) אחד גר
ואחד גוי בין בנתינה בין במכירה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר
דברים ככתבן לגר בנתינה לגוי במכירה. וידוע דהלכה כרבי יהודה
(עירובין מו:). והקשו התוספות (ד"ה רבי) דבפרק כל שעה (פסחים
כב.) מוקמינן ההיא דשולח אדם ירך לגוי (חולין צג:) כרבי יהודה
ותירצו דבתוספתא (ע"ז פ"ג ה"ה) תניא גבי מילתיה דרבי יהודה
בגוי המכירו מותר מפני שהוא כמוכרו. והא דאמרינן בפרק הדר
(עירובין סד:) דאמר ליה לההוא גוי טול גלוסקא ואף על פי שלא
היה מכירו כדמשמע התם שאני התם שהיה מתלוה עמו בדרך. ואם תאמר
וכי לית ליה דמפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום
(גיטין סא.) ויש לומר דדרכי שלום אין זו מתנת חנם עכ"ל:
ומ"ש רבינו אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה. לאו לאפוקי
ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני
נח וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם:
ו.
טור חושן משפט סימן רנו:
כתב
הרמב"ם ז"ל שכיב מרע שצוה לתת מתנה [לגוי] <לעובד כו"ם> אין
שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו: אבל אם הודה לו
נותנין לו:
פרישה (הסמ"ע) על טור חושן משפט סימן רנו:
לעובד ע"ז – לאו
דווקא, אלא לאפוקי גר תושב [...]
ז. שולחן ערוך חושן משפט סימן רמט סעיף ב:
[גוי] <עובד כוכבים> שאינו גר תושב, אסור ליתן לו מתנה, אא"כ
הוא מכירו או אם יש בו בדבר משום דרכי שלום.
ח. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיף יא:
אסור ליתן מתנת חנם [לכותי] <לעובד כוכבים> שאינו מכירו.
ט. שולחן ערוך
חושן משפט סימן רנו סעיף ג:
[...] אבל שכיב מרע
שצוה לתת [לכותי] <לעובד כוכבים> מתנה, אין שומעין לו, שזה כמי
שצוה לעבור עבירה מנכסיו.
י. ש"ך יורה דעה סימן קנא ס"ק יח:
יח לעובד כוכבים כו' - כתב הב"י בח"מ סי' רמ"ט דכל עובד כוכבים
במשמע אפי' ישמעאל לאפוקי גר תושב דלא ופשוט הוא וע"ש:
5.7
אסור לשבח או לברך
גוי.
א. מגן אברהם אורח חיים סימן קפט ס"ק א:
כשיש עכו"ם בבית נוהגין לומר כלנו יחד בני ברית, וכתב הט"ז
בי"ד שאינו נכון דכיון שאומר כולנו יחד הכל בכלל אלא יאמר
אותנו בני ברית כולנו יחד, והטעם לפי שאסור לברך עכו"ם דכתי'
לא תחנם (מט"מ כל בו)
ב. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א:
ד"א: לא תחנם - לא תתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב:
אסור לאדם שיאמר כמה נאה [גויה] <עובדת כוכבים> זו.
ג. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י הלכה ד:
[...]וכן אסור לספר בשבחן ואפילו לומר כמה נאה [גוי] <עובד
כוכבים> זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר
מדבריהם שנאמר ולא תחנם לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם
להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, [...]
ד. טור יורה דעה סימן קנא:
ואסור לשבחו כמה נאה [גוי] <עכו"ם> זה וכל שכן שלא לספר בשבח
מעשה ידיו. אבל אם מכוון בשבחו להודות להקב"ה שברא בריה נאה
כזה מותר:
ה. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיף יג-יד:
אין ממחין ביד עניי [גויים] <עובדי כוכבים> מליטול לקט שכחה
ופאה.
אסור לספר בשבחן <של עובדי כוכבים>, אפילו לומר: כמה נאה
[כותי] <עובד כוכבים> זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו
או שיחבב דבר מדבריו. אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב"ה שברא
בריה נאה כזו, מותר.
5.8
אסור
למכור לגוי נכסי דלא ניידי בארץ ישראל. סוגים מסויימים של
נדל"ן אסור
אפילו להשכיר לגוי בא"י. הדין הזה אינו מונע עסקות בין יהודי
וגר תושב.
א. תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק א דף מ טור א, ה"ט:
הלכה ט' אין משכירין להן בתים כו' רבי זעירה בשם רבי יוסי בן
חנינה רבי אבא רבי חייה בשם רבי יוחנן לא תחנם לא תתן להם חן
לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם לא תחנם לא תתן להם חניה בארץ
והתנינן רבי יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להן בתים בית אין
מצוי להתברך מתוכו שדה מצוי להתברך מתוכו הורי רבי יוסי בי רבי
בון שאסור להשכיר להן קבורה בארץ ישראל על שם לא תתן להם חניה
בארץ.
ב. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נא:
והמצוה הנ"א היא שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא
נלמד כפירתם והוא אמרו ית' (משפטי' כג לג) לא ישבו בארצך פן
יחטיאו אותך לי. ואילו רצה הגוי לעמוד בארצנו אינו מותר לנו זה
עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואז יהיה איפשר לו לשכון.
וזה יקרא (מתני' ב"מ ע ב מכות ח ב נגעים רפ"ג) גר תושב. רוצים
בזה שהוא גר לעניין שיהיה מותר לשכון בארץ לבד. וכן אמרו (ע"ז
סד ב) אי זהו גר תושב זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. ואולם
עובד עבודה זרה לא ישכון עמנו ולא נמכור לו נחלה ולא נשכיר.
ובבאור בא לנו הפירוש (שם כ א) לא תתן להם חנייה בקרקע. וכבר
התבארו משפטי מצוה זו במסכת סנהדרין ובעבודה זרה (יט ב - כא
ב):
ג. רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י:
הלכה ג
אין מוכרין להם בתים
ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות,
ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה
פחות משלשה, ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות,
ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות
ונותן להם חנייה בקרקע, ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ
מפני שאינה ארצנו.
הלכה ד
אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס
לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר
להן בתים לעשותן אוצר, ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא
בהן במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו על מנת לקוץ
וקוצץ, ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם
חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא,
[...]
[...]
ד. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא:
סעיף ז
אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר, כגון אילן וקמה, אבל
מוכרים על תנאי שיקוץ, וקוצץ.
סעיף ח
אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל; אבל משכירין להם בתים,
ולא שדות. ובסוריא, מוכרים בתים ומשכירים שדות. ובחוצה לארץ,
מוכרים אלו ואלו.
ה. שו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן נח:
ועתה אם באמת גדול הדחק, עד שתלוי בזה ח"ו חורבן הישוב, נראה
דיש להתיר במלתא דרבנן למכור, ע"פ דרך המכירה של חמץ הנהוגה
במקום דחק, ולסמוך דישמעאלים שאינם עע"ז אין בהם איסור של חני'
בקרקע. ואם נאמר דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר, הי' מקום
לומר דלא קיי"ל באיסור המכירה טעמא דמפקיע ממעשר (ועי' תוס'
ע"ז כ"א ד"ה הא ולח"מ פ"י דע"ז ה"ג), והעיקר הוא טעמא דלא
תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ובזה י"ל דישמעאלים אינם עע"ז,
ודינם כג"ת, ומותר לתן להם חניה בקרקע. (ע' ר"נ ע"ז ד' כ"ו ב'
וד' ל"א א' לדעת הרמב"ן בשם הגאונים ולדעת הרמב"ם שדמה אלו
הישמעאלים לגר תושב.) ולפו"ר נראה דתלוי בפלוגתא דהרמב"ם
והראב"ד (שם ה"ו), דהרמב"ם כתב דאין ג"ת נוהג כ"א בזמן שהיובל
נוהג, ומשמע שגם לענין ישיבה וחניה בקרקע צריך דוקא שיקבל בפני
ג' שלא לעבוד ע"ז, וכל שבע מצות ב"נ, אמנם הראב"ד כתב שאינו
מודה לו בישיבת הארץ, משמע דס"ל שגם בזה"ז יש ג"ת לענין ישיבת
הארץ, וי"ל דה"נ לענין חני' בקרקע. ומד' הכ"מ משמע דגם הרמב"ם
מודה לענין ישיבה, ולא קאמר כ"א שאינו ג"ת לכל הדברים. ובאמת
י"ל דיש נפ"מ בין לענין הדברים שנאמר בהם בתורה גר, דבעי' דוקא
גר תושב גמור, והיינו להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך, א"כ יש
חיוב להחיותו כישראל ממש, אבל מה דאין מפורש דבעי לזה גר, אלא
הן הרחקות שמפורש בהו ענין עע"ז, א"כ י"ל פשוט דמהני כל שברור
לנו שאינו בכלל זה, (וע' כ"מ המ"א פי"א ה"ז.) ובפרט אומה שלמה
המוחזקת בכך ע"פ דתה. וי"ל שלענין הדין דאין מעלין שפיר לא
בעי' פרטי דין ג"ת כ"א כשאין עוע"ז ג"כ מותר להעלותו, אלא
דחיוב מצד התורה א"א כ"א בג"ת ממש, דגבי' כתיב וחי עמך.
5.9
אסור ליהודי
לקבל מגוי צדקה בפרהסיא, שכן הדבר נחשב לדבר בזוי וגורם לחילול
ה'. מותר ליהודי לקבל צדקה מגוי בפרהסיא רק אם אין לו אפשרות
לקבל צדקה מיהודי בגלוי או בסתר או לקבל צדקה מגוי בסתר.
א. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב:
רבי אליעזר המודעי אומר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב:
ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד
[שאומות העולם] <שעכו"ם> עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא
לחרף אותנו בו, שנאמר: (ירמיהו מ') ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי
חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה. נענה רבי נחוניא
בן הקנה ואמר: צדקה תרומם גוי וחסד - לישראל, ולאומים - חטאת.
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן
הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל,
[ולאומים] <ולעכו"ם> חטאת. מכלל דהוא נמי אמר, מאי היא? דתניא,
אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך
צדקה מכפרת על אומות העולם. איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא,
שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו; שדרינהו קמיה
דרבא, קבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית
ליה (ישעיהו כ"ז) ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה?
ורבא? משום שלום מלכות. ורבי אמי נמי משום שלום מלכות? דאיבעי
ליה למפלגינהו לעניי [גויים] <עובדי כוכבים>.
רש"י מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב:
ביבש קצירה תשברנה - כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה
צדקה שלהן אז ישברו.
ב. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כו עמוד ב:
אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי - בפרהסיא,
אבל בצינעה - לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני
בצינעה, וקא מבזי נפשיה בפרהסיא, אבל לא אפשר ליה - חיותיה
הוא.
רש"י מסכת סנהדרין דף כו עמוד ב:
אוכלי דבר אחר - מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול השם מחמת
ממון, הוה ליה כרשע דחמס.
תוספות מסכת סנהדרין דף כו עמוד ב:
אוכלי דבר אחר פסולין להעיד - ליכא לפרושי אוכלי דבר אחר
דהיינו אוכלי חזיר דאי באוכלי חזיר היכי מפליג בין צינעא
לפרהסיא וכי גרע מאוכל נבלות לתיאבון דאמרינן לקמן (דף כז.)
דפסול לעדות בכל ענין אלא נראה כפי' הקונטרס דהיינו מקבלי צדקה
מן הנכרים.
ג. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה ט:
אסור לישראל ליטול צדקה מן [הגויים] <העכו"ם> בפרהסיא, ואם
אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן [הגויים]
<העכו"ם> בצנעה הרי זה מותר, ומלך או שר מן [הגויים] <העכו"ם>
ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות,
אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי [גויים] <עכו"ם> בסתר כדי שלא
ישמע המלך.
ד. רמב"ם הלכות עדות פרק יא הלכה ה:
וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין
בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן
עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל
אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר, ומכלל אלו האוכלין
צדקה של [גויים] <עכו"ם> בפרהסיא אע"פ שאפשר להן שיזונו בצנעה
מבזים עצמן ואינן חוששין, כל אלו פסולין מדבריהם.
ה. טור יורה דעה סימן רנד:
אסור לישראל ליקח צדקה [מגוי] <מעובדי כוכבים> בפרהסיא אם אינו
יכול לחיות בצדקה של ישראל וגם אינו יכול לקבלה [מהגוי]
<מהעובדי כוכבים> בצינעא מותר מלך או שר של [גויים] <עובדי
כוכבים> ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום
מלכות אלא נוטלין ממנו ונותנין לעניי [גויים] <עכו"ם> בסתר כדי
שלא ישמע המלך:
ו. שולחן ערוך יורה דעה סימן רנד:
סעיף א
אסור לישראל ליטול צדקה מן העובדי כוכבים בפרהסיא. ואם אינו
יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מעובדי כוכבים
בצינעא, הרי זה מותר.
סעיף ב
שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין אותו משום
שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי נכרים בסתר, כדי שלא
ישמע השר. הגה: וי"א דיעשה בהן מה שצוה לו המושל. (כך משמע
מפירוש רש"י ותוספות מעובדא דאימיה דשבור מלכא). וכל זה דוקא
כשנותנין מעות לצדקה, אבל אם מנדבין דבר לבית הכנסת, מקבלים
מהם.
5.10 כל יהודי
חייב לברך בכל יום "ברוך שלא עשני גוי".
א. תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו הלכה יח:
ר'
יהודה או' שלש ברכות חייב אדם לברך בכל יום ברוך שלא עשני גוי
ברוך שלא עשאני בור ברוך שלא עשאני אשה גוי שנ' כל הגוים כאין
נגדו כאפס ותהי נחשבו לו.
ב. תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט הלכה א:
תני רבי יהודה אומר
שלשה דברים צריך אדם לומר בכל יום ברוך שלא עשאני גוי ברוך שלא
עשאני בור ברוך שלא עשאני אשה ברוך שלא עשאני גוי שאין הגוי'
כלום כל הגוי' כאין נגדו.
ג. שו"ת האלף לך שלמה חלק או"ח סימן לד:
שא' בא'
שמברך ברכת השחר שלא עשני עכו"ם ואין רצונו לברך שלא עשני גוי
דגם ישראל נקראו גוים. הנה נוסחא זו ודאי הוי צד אפיקורסת דהרי
עכו"ם הוי ר"ת של עובדי כוכבים ומזלות ואם אומר כן משמע דנכרים
דאינן עובדים כו"מ עליהם אינו מברך והוא צד אפיקורסת ואם רצה
לשנות נוסחת השם מכח דאף ישראל נקראים כן הול"ל שלא עשני נכרי
אבל מדברך שלא עשני עכו"ם הוי בו צד אפיקורסת [...] ולכך צריך
לברך רק שלא עשני גוי והמשנה מזה עתיד ליתן את הדין:
5.11
אסור
לקבור יהודי וגוי זה ליד זה, גם אם הגוי הוא גר תושב. אם יהודי
נקבר ליד גוי מותר לפנותו משם לקבר אחר, ונראה שכך הוא הדין
אפילו אם אותו קבר אחר סמוך לקבר שליהודי שאינו שומר תורה
ומצוות.
א. תלמוד בבלי
מסכת גיטין דף סא עמוד א:
וקוברין מתי נכרים
עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום.
ב. רש"י מסכת
גיטין דף סא עמוד א:
עם מתי ישראל - לא
בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל.
ג. חדושי הר"ן על גיטין דף סא עמוד א:
וקוברין מתי גוים
עם מתי ישראל. אע"ג דקאמר עם לאו בקברות ישראל קאמר ח"ו ולאו
בשעה שמתעסק עם מתי ישראל נמי קאמר אלא לומר שכשם שמתעסקין עם
מתי ישראל כך מתעסקין עם מתי גוים, והיינו דגרסינן בירושלמי
תני עיר שיש בה גוים וישראל מעמידין גבאי גוים וגבאי ישראל
וגובין משל גוים ומשל ישראל ומפרנסים עניי גוים ועניי ישראל
ומבקרין חולי גוים וחולי ישראל וקוברין מתי גוים ומתי ישראל
מפני דרכי שלום:
ד. ריטב"א על מסכת גיטין דף סא עמוד א:
[והא] דאמרינן
קוברין מתי א"י עם מתי ישראל לאו בקברות ישראל אלא להתעסק בהן
מפני דרכי שלום כשם שמתעסקים במת ישראל והאי עם דקאמר לאו בשעת
שמתעסק עם מתי ישראל קאמר משום דההיא שעתא איכא איבה טפי אמאי
קוברין אלו ומניחין אלו כמו שנראה מתוך פרש"י אלא ה"ק כשם
שמתעסקים במתי ישראל כך מתעסקים עם מתי עובדי כוכבים וכן הוא
מפורש בירושלמי כאן דגרסינן התם תניא עיר שיש בה עובדי כוכבים
וישראל מעמידים גבאי ישראל וגבאי עובדי כוכבים וגובין משל
עובדי כוכבים ומשל ישראל ומפרנסים עניי עובדי כוכבים ועניי
ישראל ומבקרין חולי עובדי כוכבים וחולי ישראל וקוברין מתי
עובדי כוכבים ומתי ישראל מפני דרכי שלום וכן הוא מפורש נמי
בתוספתא:
ה. תורת האדם
(לרמב"ן) שער הסוף - ענין הקבורה ד"ה (לג) בפרק:
(לג) בפרק הניזקין
(גיטין ס"א א') מבקרין חולי גוים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום
וקוברין מתי גוים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום. ופרש"י ז"ל לא
שיקברו בקברות ישראל חס ושלום, אלא שקוברים אותם כשקוברים מתי
ישראל מפני דרכי שלום, ובודאי ק"ו הדבר שאפי' רשעים וחייבי
מיתות אין קוברין אותם בקברות שאר ישראל כ"ש גוים מחוקי שם
ועובדי ע"ז שלא יתיחדו עם ישראל בקבורה.
ו. טור יורה דעה סימן שסז:
קוברים מתי נכרים עם
מתי ישראל ומנחמין אבליהם מפני דרכי שלום ופירש"י לא שיקברום
בקבר ישראל אלא משתדלים בקבורתם כמו שמשתדלים בקבורת ישראל.
ז. בית יוסף יורה דעה סימן שסז:
קוברין מתי גוים עם
מתי ישראל ומנחמין אבליהם מפני דרכי שלום. ברייתא סוף פרק
הניזקין (גיטין סא.) ופירש רש"י עם מתי ישראל לא בקבר ישראל
אלא מתעסקים בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל וכתב עליו הר"ן (כח.
ד"ה קוברין) ולישנא לאו דוקא דהוא הדין כשמצאו מתי גוים לבד
שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם
ובפירוש אמרו בתוספתא (שם פ"ג הי"ח) מספידין מתי גוים ומנחמים
אבליהם מפני דרכי שלום ובירושלמי (שם פ"ה סוף ה"ט) לא שנו "עם"
בכל אלו כלל ומכל מקום לא שיהו קוברין אותן אצל ישראל דהא אין
קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם עכ"ל:
ח. פתחי תשובה יורה דעה סימן שסג ס"ק א:
א) אין
מפנין המת והעצמות, לא מקבר מכובד לקבר מכובד, ולא מקבר בזוי
לקבר בזוי, ולא מבזוי למכובד – [...] מי שנקבר בקרקעות עובד
כוכבים יכולין להוציאו משם לקברו בקבורת ישראל.
ט. שו"ת חיים ביד סימן צח:
וכבר ראיתי בכיוצא
בזה בתשו' זקן אהרן ז"ל סוס"י י"ט שנשאל על אשה אחת שפחה
יהודית שנתגיירה והיתה שומרת שבתות ה' ומצות ודברי הצומות
וזעקתם אלא שלא נתגיירה בפני ב"ד וגם לא טבלה בפני ג' ומתה
וקברוה בקברי ישראל כיון שאינו גרת צדק אם צריך להוציאה מקברה
שלא תהיה עם מתי ישראל כיון שאינה נחשבת בכללם והשיב בסוף
התשו' וז"ל ולקוברה בבתי קברות ישראל לא יפה עשו שהרי אמרו בפ'
נגמר הדין אין קוברין רשע קל בפני רשע חמור כ"ש אצל צדיק וכו'
מיהו זאת השפחה אחרי שהיתה כונתה למצות גרות ולבה לשמים קנתה
מקומה ואין להוציאה מקברה שלא יאמרו הגוים א"כ כך עושים ישראל
לגרים ואומה זו אין ראוי להתחבר עמה והתור' ציותה בכמה מקומות
על אהבת הגרים.
י. שו"ת דעת כהן (עניני יו"ד) סימן רא:
ובעיקר הדין, הנה
בודאי לא יעלה על דעת שום אדם ליתן לנכרים, איזה מין שיהיו,
מקום קבר בקרבת מקום של קברי ישראל. והלא אפילו במדריגות
הקדושה שבישראל גופן מצינו, שאין קוברין רשע אצל צדיק, ולא
אפילו רשע חמור אצל רשע קל, כדאי' בסנהדרין ד' מ"ז ע"א, ומזה
יצא הדין המבואר בשו"ע יו"ד סי' שס"ב ס"ה, שאין קוברים אפילו
צדיק, וכ"ש בינוני, כמו שמפורש בט"ז ובש"ך שם שהגיהו כן בשו"ע,
אצל חסיד מופלג. וכל אלו הענינים מדברי קבלה אנו למדין אותם
בסנהדרין שם מקרא דאלישע. [...] שנאמר ויהי הם קוברים איש,
והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע וילך ויגע האיש
בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו, ודברי קבלה לדעת הרבה
מהראשונים כדברי תורה הם, ודברי תורה אינם נדחים מפני דרכי
שלו' ומפני איבה, כמבואר בתוס' ע"ז הנ"ל ד"ה סבר, שכתבו
בפשיטות היכי שרינן משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא,
ומסקו דשם אין מדברים באיסור תורה אלא בדרבנן בעלמא. וא"כ הדין
של אין קוברין רשע אצל צדיק, שנחשב מה"ת מפני שהוא מדברי קבלה,
לדעת הראב"ד בהשגה בפ"ג דהלכות מגילה וחנוכה ה"ו, וכמו שמבואר
כן מדברי הרב המגיד והלח"מ שם, דהוי מה"ת מה שלמדין הלל מהפסוק
דנביאים השיר יהי' לכם כליל התקדש חג, וא"כ אפילו אם הי' כאן
משום איבה ודרכי שלום ג"כ לא הי' נדחה, וק"ו שאין כאן משום זה,
וכמש"כ מד' הגמ' דע"ז הנ"ל. וע"כ בודאי לא יעלה על לב לקבור
נכרים אצל ישראל קדושים, ועמך כולם צדיקים.
יא. שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן קמו:
הנה לענין קבורה אצל
נכרים וקבורה אצל רשע ששניהם אין קוברין, יש לכאורה חלוק גדול,
דאצל רשע הרי מצינו בסנהדרין דף מ"ו ע"א שהרוגי ב"ד שאסור
לקוברם בקברות אבותם היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן
הרי שלאחר עיכול הבשר שנתכפר הוא כדין צדיק שמותרין לקוברו אצל
צדיק, שא"כ אפשר שגם רשע ישראל שמת ג"כ אחר עיכול הבשר מותר
להניחו אצל צדיק [...]
ואצל נכרים פשוט שאף
אחר יב' חדשים אסור לקבור ישראל, ומשמע שאף עם בני נח ששומרים
שבע מצות המחוייבות אין לקבור אצלם דא"כ אין זה מצד רשעתם אלא
הוא מצד דאין להם קדושת ישראל, שלכן אפשר שאף אחר שנקבר צריכין
לפנותו משם, וכן איתא בפ"ת סימן שס"ג סק"א בשם ח"צ שמי שנקבר
בקרקעות עכו"ם יכולין להוציאו משם לקברו בקברות ישראל, והטעם
הוא כדהביא בפ"ת שם מנו"ב דהוא שלא יהא נקבר עכו"ם אצל ישראל,
הרי אף בשביל ספק מותר להוציאו מקברו, וכ"ש כשקברו אותו אצל
עכו"ם שצריך לפנותו משם.
ולפ"ז היה נמצא שאם
נתקרבו קברי עכו"ם עד סמוך לקבר איש זה שיש לפנותו אף ליקבר
בבית עלמין של יהודים אף שלא היו שומרי תורה לא מבעיא אם היו
רק עוברי לתיאבון שיש להם חלק לעוה"ב אלא אף אם היו רשעים כאלו
שהם כופרים שאין להם חלק לעוה"ב מאחר דעכ"פ עדיפי מצד קדושת
ישראל [...]
יב. שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן קמז:
הנה בדבר אלו
שהתחתנו עם נכרים ומתו ברשעתם ורוצים להקבר האשה כשהיא בת
ישראל אצל בעלה הנכרי וכן הבעל בן ישראל עם אשתו הנכריה, אין
שום אחריות על מע"כ תורתו ולא על הבע"ב המתנהגים בדרך התורה,
אבל האחריות הוא שלא יקבר סמוך להם אחד מישראל לא רק משומרי
התורה אלא אף אינו שומר תורה אם אך רוצה להקבר כדיני ישראל,
שאף אם אינו שומר תורה אסור לקוברו אצל נכרים מאחר שיש לו
קדושת ישראל, ואם לא היה כופר בהשי"ת ובתורתו הא יהיה לו חלק
לעוה"ב אחר שיקבל דינו על עונותיו בגיהינום, והנכרי אם לא היה
מחסידי אוה"ע הא לא יהיה לו חלק לעוה"ב וגם הא אין לו קדושת
ישראל, ויצטרכו לעשות גדר גבוה עשרה טפחים בין הקברים שבחרו
הרשעים ליקבר אצל הנכרים ובין קברים דשומרי תורה ואף אם אינם
שומרי תורה אבל הם רוצים בקבורת ישראל.
יג. שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן לו:
דבר ברור ופשוט הוא
שאין להרשות בשום פנים קבורת עכו"ם בבית קברות יהודי, ואין
לשנות כלל ועיקר מהמקובל והנהוג בזה מדור דור, ואשר יסודו
מהררי קודש, ואי משום מה א"א למנוע זה יש לקיים "ויט ישר'
מעליו" ולהגביל את ההר הישראלי ולקדשו על ידי סידור מחיצות
מפרידות מכל צד.
[...]
ואם נמצאים מישראל
המתעקשים על כך ובאים בפלילים, סימן ועדות הוא על רקבון רוחני
גדול שמקונן בקרבם, ועל אלה המתפתים להגרר אחרי המסיתים לכך
אנשים ונשים, יש לקרוא עליהם למגינת לב דברי הנביא ישעיהו: עמי
נוגשיו מעולל ונשים משלו בו, עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך
בילעו, (ישעיה ג' י"ב).
ופוק חזי תשובה
מאלפת בזה בשו"ת טוב טעם ודעת להגאון הגר"ש קלוגר ז"ל במהדו"ג
ח"ב סי' רנ"ג, הוא נשאל שם אם מותר לערב בית הקברות ישראל לבית
קברות עכו"ם, דהיינו שדופן אחד מן בית הקברות ישראל יהי' פרוץ
לקברות עכו"ם, ובדברי תשובתו התרעם מאד על השואל שההין לפנות
אליו בשאלה כזאת, וכתב לו: הנה כועס אני עליו על שאלה זו, כי
בודאי עלה על דעתו שאולי אני אהיה המתיר בזה, יחשדני בכך, ואם
הי' יודע בדעתו דבודאי לא אתיר לא היה שואל ממני, וגם מה שעלה
בלבו ספק כלל בזה אני כועס עליו ולא רציתי להשיב לו כלל, רק
מיודעי אמרו לי כי אם לא אשיב כלל אולי יאמר מדשתק אודיי אודי,
לכן נחמתי להשיבו.
ודברי הקדמה אלה יש
להקדים ממש לאל השואלים לכגון נידוננו וחושבים לפן ואולי ישיגו
איזה היתר, וחושדים את הנשאלים על כך.
[...]
מצאתי בספר דעת כהן
סי' ר"א שנשאל מעיר יסי במפורש על גויים מבני דת הישמעאלים
שבקשו מקהלת ישראל להקצות בעדם מקום בביה"ק של ישראל אם מותר
לעשות כן מפני דרכי שלום, והשיב דבודאי לא יעלה על דעת שום אדם
ליתן לנכרים איזה מין שיהיו, מקום קבר בקרבת מקום של קברי
ישראל, והלא ואפילו במדריגות הקדושה שבישראל גופן מצינו שאין
קוברין רשע אצל צדיק ולא אפילו רשע חמור אצל רשע קל כדאיתא
בסנהדרין ד' מ"ז ע"א וכו' וכל אלו הענינים מדברי קבלה אנו
למדין אותם בסנהדרין שם מקרא דאלישע וכו' ודברי קבלה לדעת הרבה
מהראשונים כדברי תורה הם, ודברי תורה אינם נדחים מפני דרכי
שלום ומפני איבה וכו' עיי"ש.
(6) Some
characteristics of the gentiles
6.1 לפי מקורות
מסויימים האכזריות והנקמנות אינה מצויה אלא בגויים.
א. תלמוד בבלי
מסכת ביצה דף לב ע"ב:
כל המרחם על הבריות
בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות
בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו.
ב. רמב"ם הלכות
תשובה פרק ב הלכה י:
אסור לאדם להיות
אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש
ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו
וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם
הנכון אבל [הגויים] <העובדי כוכבים> ערלי לב אינן כן אלא
ועברתן שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא
נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה.
ג. רש"י שמואל ב
פרק כא פסוק ב:
והגבעונים לא מבני
ישראל המה - כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות, שאינן מזרעו של
אברהם אבינו, ואינן ראויין לידבק בישראל, ולכך גזר עליהם דוד
שלא יבואו בקהל, אמר: שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים
וביישנים וגומלי חסדים, מי שיש בו שלשה סימנים הללו, ראוי
לידבק בו.
ד. רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ב:
וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא
[בגויים] <בעכו"ם> שנאמר "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ,
מב).
ה. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יט הלכה יז:
[...]
וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו
גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל
האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא
אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא
נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני
מלכם והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה.
ו. רמב"ם הלכות
עבדים פרק ט הלכה ח:
ואין האכזריות
והעזות מצויה אלא [בגויים הערלים] <בעכו"ם עובדי ע"ז> אבל זרעו
של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה
אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל.
ז. שולחן ערוך
אבן העזר סימן ב סעיף ב:
וכן מי שיש בו עזות
פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששים לו
ביותר שמא גבעוני הוא.
ח. ספר קצור שו"ע
סימן קלא - דיני ערב יום כפור:
(ד) [...] והאיש אשר
מבקשין ממנו מחילה, ימחול בלב שלם ולא יהא אכזרי, כי אין זה
ממידת ישראל אלא ממדת עשו שעליו נאמר ועברתו שמרה נצח, וכן הוא
אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, והגבעונים לא מבני
ישראל המה. אבל דרכן של זרע ישראל הוא להיות קשה לכעוס ונוח
לרצות.
6.2
מקורות
הלכתיים מוקדמים טוענים שהגויים חשודים על שפיכות דמים, ולכן
יש לנקוט זהירות בעת התרועעות איתם. כך למשל אסור להתייחד
איתם, אסור להסתפר אצלם אלא בתנאים מסויימים וכד'. מקורות
הלכתיים מאוחרים טוענים שחשד כללי זה אינו קיים יותר בימינו.
א. משנה מסכת
עבודה זרה פרק ב:
משנה א
אין מעמידין בהמה
בפונדקאות של [גויים] <עכו"ם> מפני שחשודין על הרביעה [...]
ולא יתיחד אדם עמהן מפני שחשודין על שפיכת דמים [...] אבל
[נכרית] <עובדת כוכבי'> מניקה בנה של ישראלית ברשותה:
משנה ב
מתרפאין מהן רפוי
ממון אבל לא רפוי נפשות ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי רבי
מאיר וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו:
ב. רמב"ם הלכות
רוצח ושמירת הנפש פרק יב:
הלכה ז
וכן אסור ליהודי
להתיחד עם הגוים מפני שהן חשודים על שפיכות דמים, ולא יתלווה
עמהן בדרך, פגע בגוי בדרך מחזירו לימינו, היו עולין במעלה או
יורדים בירידה, לא יהיה ישראל למטה וגוי למעלה, אלא ישראל
למעלה וגוי למטה, שמא יפול עליו להמיתו, ואל ישוח לפניו שמא
ירוץ את גולגלתו.
הלכה ח
שאלו לאין אתה הולך
ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו שנ' (בראשית ל"ג י"ד)
עד אשר אבוא אל אדוני שעירה.
הלכה ט
אסור ליקח רפואה מן
הגוי אלא אם כן נתיאשו ממנו שיחיה, ואסור להתרפאות מן המין
ואע"פ שנתיאשו ממנו שמא ימשכו אחריו, ומותר ליקח רפואה מן
הגוים לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ כגון מלוגמא ורטייה, ואם היתה
מכה של סכנה אסור ליקח ממנו, וכל מכה שמחללין עליה את השבת
אין מתרפאין מהם.
הלכה י
ומותר לשאול לרופא
גוי ויאמר לו סם פלוני יפה לך וכך וכך תעשה אבל לא יקח ממנו.
הלכה יא
ואסור להסתפר מהן
ברשות היחיד שמא יהרגנו, ואם היה אדם חשוב מותר מפני שהוא
מתיירא להרגו, ואם דימה לגוי שהוא אדם חשוב כדי שיפחד ממנו ולא
יהרגנו הרי זה מותר להסתפר ממנו.
הלכה יב
אסור למכור לגוים כל
כלי המלחמה ואין משחיזין להם את הזיין ואין מוכרין להן לא סכין
ולא קולרין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל ולא עששיות של ברזל
הינדואה ולא דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים אבל
מוכרין להן תריסין שאינן אלא להגן.
הלכה יג
וכשם שאסרו למכור
לגוי כך אסרו למכור לישראל שמוכר לגוי, ומותר למכור הזיין לחיל
של בני המדינה מפני שהן מגינין על ישראל.
ג.
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ט
הלכה א
הרוג
שנמצא נופל בארץ ולא נודע מי הכהו, מניחין אותו במקומו ויוצאין
חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלם שנ' ויצאו זקניך ושופטיך
ומודדין ממנו אל הערים שסביבות החלל, אפילו נמצא בצד עיר זו
שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה מצוה למדוד.
[...]
הלכה ה
[...]
נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים אין מודדין כל עיקר שהרי
זה בחזקת שהרגוהו גוים.
ד. טור יורה דעה
סימן קנג
[...] ואין
מתייחדין עמהן מפני שחשודים על שפיכות דמים ואם נזדמן לו בדרך
אם [הגוי] <העכו"ם> חגור סייף טופלו לימינו כדי שתהא ימינו
קרובה לסייף [הגוי] <העכו"ם> שהיא חגורה לו על שמאלו ואם
[הגוי] <העכו"ם> יש לו מקל בידו טופלו לשמאלו היו עולים בעלייה
או יורדין בירידה לא יהא ישראל למטה [וגוי] <ועכו"ם> למעלה אלא
לעולם יהא ישראל למעלה כגון בירידה יהא ישראל אחרון ובעלייה
ראשון ולא ישחה לפניו לעולם שאל לו להיכן אתה הולך ירחיב לו
הדרך.
ה. שולחן ערוך
יורה דעה סימן קנג:
סעיף ב
לא יתייחד ישראל עם
[הכותי] <עובדי כוכבים>, מפני שהם חשודים על שפיכות דמים.
סעיף ג
אם נזדמן לו בדרך
[כותי] <עובד כוכבים> חגור סייף, טופלו לימינו. (היה [לגוי]
<לעובד כוכבים> מקל בידו, טופלו לשמאלו). (טור). היו עולים
בעליה או יורדים בירידה, לא יהא ישראל למטה [וכותי] <והעובד
כוכבים> למעלה.[...] ולא ישחה לפניו לעולם. שאל לו: להיכן אתה
הולך, אם היה צריך לילך פרסה יאמר: שתי פרסאות אני הולך.
ו. שולחן ערוך
אורח חיים סימן כ סעיף ב:
אין מוכרין טלית
מצוייצת [לגוי] <לעובד כוכבים>, (ז) שמא יתלווה עם ישראל בדרך,
ויהרגנו. אפילו למשכן ולהפקיד טלית מצוייצת [לגוי] <לעובד
כוכבים>, אסור אא"כ הוא לפי שעה, דליכא למיחש להא.
ז. משנה ברורה
סימן כ ס"ק ז:
(ז) שמא יתלווה -
ועוד איכא טעם בגמרא משום זונה ופירש"י שיתננה לזונה באתננה
ותאמר שישראל נתן לה וא"כ כ"ש דאסור למכור לנכרית מטעם זה
ועיין בח"א שכתב דלטעם שמא יתלווה ליכא למיחש השתא דאינן
חשודים על ש"ד (שפיכות דמים) אבל לטעם דזונה יש לחוש:
ח. ריטב"א על מסכת עבודה זרה דף כו עמוד א:
ועל זה נהגו במקצת
מקומות להניק בניהם על ידי כותית בשאין מוצאין מנקת ישראל ויש
נוהגין אפילו ברשות הנכרים ואומרים שבזמן הזה ליכא חשש שפיכות
דמים דאית להו אימת מלכות ועוד דלא מרעי נפשייהו.
ט. קיצור שולחן
ערוך סימן קסז (מתוך המהדורה הבלתי-מצונזרת המופיעה בתקליטור
DBS
גרסה 9):
סעיף יד
לא יתיחד ישראל עם
גוי, מפני שהם חשודים על שפיכות דמים.
סעיף טו
גויה לא תניק לילד
ישראל בביתה, ואפילו אחרים עומדים על גבה, אבל בבית ישראל
מותרת להניקו אם אחרים עומדים על גבה או יוצאים ונכנסים והוא
שלא יניחנו עמה לבדו בלילה.
י. המאירי על מסכת עבודה זרה דף טו עמוד ב:
גוים שבאותו זמן
ודומיהם מאותם עובדי האלילים שנשארו בקצוות אין מוסרין להם
תינוק ללמדו איזה חכמה או איזו אומנות מחשש רביעה או מחשש שמא
יטהו למינות וכשם שביארנו עליהם שהם חשודים על הרביעה כך הם
חשודים על שפיכות דמים והילכך אין מתיחדין עמהם ואין מתלוין
עמהם בדרך וכן אין מוכרין להם מטעם זה לא זיין ולא כלי זיין
ואין משחיזין להם את הזיין וכן אין מוכרין להם לא סכין ולא
כבלים ולא שלשלאות של ברזל שכל אלו מאחר שאינם בעלי שום דת
בעולם ואינם נכנעים תחת יראת אלהות אלא שמקטירים לצבא השמים
ועובדים את האלילים אין נזהרין משום עבירה והרי הם מזיקים בהם
ואפילו חתיכת ברזל אם הוא ברזל הידוע שעושין ממנו חרבות והוא
הקרוי כאן פרזלא הינדואה אין מוכרין אותו להם וכשם שאסור למכור
לגוי כך אסור למכור ללסטים ישראל אף על פי שאינו לסטים גמור
אלא שהוא מזיק וכשהניזק מתריס כנגדו הוא עשוי להרגו כדי להציל
את עצמו וכן אסור למכור לכותי שמא יחזור וימכרם לגוי והוא הדין
לישראל החשוד למכור לגוי אבל מוכרין להם תריסין שאינם עשויים
אלא להצלת עצמם ולא להרוג בהם ובימי רבותינו התירו למכור כל
אלו לפרסיים מפני שהיו שרויים בתוכם ומגינים עליהם וכל שאדם
חוסה בצלו ראוי לעזרו כפי האפשר ואף אנו באלו ובכיוצא בהם ובכל
הדברים אנו מתירין לעצמנו מאותו הטעם אף בקצוות שהעבודת אלילים
נשארה לשם מפני שכל מלאכת ישראל נעשית על ידם וכל שאנו נעזרים
בהם באותם הדברים שאנו מוכרין להם מותר [...].
6.3 חלק מן המקורות
ההלכתיים עד לתקופת השולחן ערוך טוענים שהגויים חשודים על
משכב-בהמה ולכן אסור למשל ליהודי להשאיר את בהמתו בפונדק של
גויים. מקורות הלכתיים מאוחרים יותר טוענים שחשד זה אינו קיים
יותר בימינו, מאחר שאנו רואים שכיום משכב-בהמה נחשב לדבר מתועב
גם אצל הגויים.
א. משנה מסכת
עבודה זרה פרק ב משנה א:
ב. תוספתא מסכת
עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ג הלכה ב:
אין מעמידין בהמה
בפונדקאות של גוים אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקיבות
מפני שהזכר מביא את הזכר ונקיבה מביאה את הנקיבה ואין צריך
לומ' זכרים אצל נקבות ונקיבות אצל זכרים ואין מוסרין בהמה
לרועה שלהן ואין מוסרין לו תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות
ולהתייחד עמו:
ג. תלמוד בבלי
מסכת עבודה זרה דף כב עמוד ב:
נקבות אצל נקבות מאי
טעמא לא מייחדינן? אמר מר עוקבא בר חמא: מפני [שהגויים]
<שהעובדי כוכבים> מצויין אצל נשי חבריהן, ופעמים שאינו מוצאה,
ומוצא את הבהמה ורובעה. ואיבעית אימא: אפילו מוצאה נמי רובעה,
דאמר מר: חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן [...].
ד.
תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק ב הלכה א:
תני אין
מעמידין בהמה בפונדקאות אפילו זכרים אצל זכרים ונקיבות אצל
הנקיבות ואין צריך לומר זכרים אצל הנקיבות ונקיבות אצל זכרים
זכרים אצל זכרים מה אית לך אוהבתו באת ואינה מוצאה אותו והיא
נרבעת הימינו נקיבות אצל נקיבות מה אית לך אוהבה בא ואינו מוצא
אותה ורובעה.
ה. תוספות מסכת
עבודה זרה דף כב עמוד א:
ו. רמב"ם הלכות
איסורי ביאה פרק כב:
הלכה ז
ז. טור אבן העזר
סימן כד:
ישראל לא נחשדו על
משכב זכור ועל משכב בהמה לפיכך מותר להתייחד עמהן והמחמיר עצמו
שלא להתייחד אפילו עם בהמה ולא עם אביו ה"ז משובח [האומות]
<העכו"ם> חשודים על הכל לפיכך אין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר
או אומנות ואין מעמידין בהמה בפונדקאות שלהם אפי' זכרים אצל
זכרים ולא נקבות אצל נקבות ואין מוסרין בהמה לרועה שלהם אפילו
זכרים לזכר ונקבות לנקבות מפני שכולם הם בחזקת מנאפים וכשיבא
הזכר לשכב עם הנקבה ישכב עם הבהמה ור"ת פסק שמותר להעמיד בהמות
אצלם דקי"ל שאינן חשודים על הרביעה:
ח. בית יוסף אבן
העזר סימן כד:
האומות חשודים על
הכל לפיכך אין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר או אומנות. בשילהי
פרק אין מעמידין (לו:) ופ"ק דשבת (יז:) גזרו על תינוק גוי
שיטמא בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:
ומ"ש ואין מעמידין
בהמה בפונדקאות הגוים. משנה דפ"ב דעבודה זרה (כב.):
ומ"ש אפילו זכרים
אצל זכרים ולא נקבות אצל נקבות וכן מ"ש ואין מוסרין בהמה לרועה
וכו' מפני שכולם מנאפים כשיבוא הזכר לשכב עם הנקבה ישכב עם
הבהמה. הכל שם (כב:) וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב מהא"ב (הל' ה -
ז) ופרש"י (כב. ד"ה שחשודין) דטעמא דאסור משום דבני נח נאסרו
על רביעת בהמה דכתיב (בראשית ב כד) והיו לבשר אחד יצאו בהמה
וחיה ויש כאן משום ולפני עור:
ומ"ש שרבינו תם פסק
שמותר להעמיד בהמות אצלם. כתבו התוספות (ע"ז כב. ד"ה אין
מעמידין) והרא"ש (שם פ"ב סי' א) שטעמו משום דס"ל דהלכה כרבי
פדת דמוקי מתניתא דחיישא לרביעה כרבי אליעזר והלכתא כרבנן דלא
חיישי לרביעה והר"ן (ע"ז ז. ד"ה אין מעמידין) כתב על מתניתין
דאין מעמידין בהמה בפונדקאות הגוים מסתברא דה"מ במקומות שהגוים
חשודים על הרביעה אי נמי בסתם גוים אבל כגון גוים שבמקומות
הללו שאין חשודים בה אדרבה מכין ועונשין עליה מותר וכ"כ הרב
המגיד בפרק כ"ב מהא"ב (ה"ה) וכתב ועל זה נהגו היתר במקומותינו:
ט. שולחן ערוך
אבן העזר סימן כד סעיף א:
לא נחשדו ישראל על
משכב זכר ועל הבהמה, לפיכך אין איסור להתייחד עמהן, ואם נתרחק
אפילו מיחוד זכר ובהמה, הרי זה משובח. וגדולי החכמים היו
מרחיקין הבהמה, כדי שלא יתייחדו עמה. ובדורות הללו שרבו
הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר.
י.טור יורה דעה סימן קנג- הלכות דברים שצריך ליזהר בהם מהגויים
וחוקותיהם ורפואותם [...]:
אין מעמידין בהמות
בפונדקאות [שלהן] <של עכו"ם> אפילו זכרים אצל זכרים ונקבות אצל
נקבות מפני שחשודים על הרביעה [וגוי] <ועכו"ם> עובד אליל מצוי
אצל אשת חברו הלכך אסור אפילו נקבות אצל נקבות ואצ"ל נקבות אצל
זכרים וזכרים אצל נקבות. ואין מוכרין בהמה לרועה שלהן ולא היו
מוסרין להם תינוק ללמדו ספר או אומנות ור"ת פסקו שמותר להעמיד
אצלם בהמות דקי"ל שאין חשודין על הרביעה [...]
יא. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנג סעיף א:
אין
מעמידין בהמה בפונדקאות של [כותיים] <עובדי כוכבים>, ואין
מוסרין בהמה לרועה שלהם, מפני שהם חשודים על הרביעה. ובמקומות
שאינם חשודים בה, אדרבה מכים ועונשים עליה, מותר. (אין מוסרים
להם תינוק ללמדו ספר או ללמדו אומנות, דמשכי ליה למינות).
יב. המאירי על מסכת עבודה זרה דף כב עמוד א:
והמשנה הראשונה
ממנו אמנם תכוין לבאר קצת חלק ענין הראשון והוא שאמר אין
מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שהם חשודים על הרביעה
וכבר בארנו שהם מוזהרים עליה ויש כאן משום לפני עור לא תתן
מכשול ואפילו היתה לו בהמה אסור מפני שהוא חס על בהמתו אם
בנקבה שלא תעקר ואם בזכר שלא יכחיש ורובע את של אחרים ומתוך כך
אף במקום שהתירו למכור אסור ליחד וכבר התבאר שאף במקום שלא
נחשדו על הרביעה נאמר כן שסתמן נעשו חשודים בבהמה שלנו ומ"מ כל
מקום שידוע בודאי שאין נוהגין בכך אף על פי שהם עובדי האלילים
מותר וכבר התבאר שדברים הללו נאמרו לאותם הזמנים שהיו אותם
האומות מעובדי האלילים והיו מזוהמים במעשיהם ומכוערים במדותיהם
כענין האמור בקצת כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה
ארץ כנען וגו' אבל שאר אומות שהם גדורים בדרכי הדתות ושהם
נקיים מכעורים שבמדות הללו ואדרבה שמענישים עליהם אין ספק שאין
לדברים הללו מקום להם כלל כמו שבארנו וכבר נכפל זה הרבה
בדברינו כדי שלא תצטרך לכמה דחקים שאתה מוצא בחדושין ובתוספות
ללא צורך:
א. תלמוד בבלי
מסכת נדה דף מה עמוד א:
ת"ר, מעשה ביוסטני
בתו של אסוירוס בן אנטנינוס שבאת לפני רבי, אמרה לו: רבי, אשה
בכמה ניסת? אמר לה: בת ג' שנים ויום אחד. ובכמה מתעברת? אמר
לה: בת י"ב שנה ויום אחד. אמרה לו: אני נשאתי בשש וילדתי בשבע,
אוי לשלש שנים שאבדתי בבית אבא! ומי מעברה? והתני רב ביבי קמיה
דרב נחמן: ג' נשים משמשות במוך, קטנה מעוברת ומניקה; קטנה -
שמא תתעבר ותמות, מעוברת - שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה - שמא
תגמול את בנה וימות. ואיזוהי קטנה - מבת י"א שנה ויום אחד ועד
י"ב שנה ויום אחד פחות מכאן, או יתר על כן - משמשת והולכת
[...]! איבעית אימא: (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם,
ואיבעית אימא: (תהלים קמד) אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר.
ב. ספר גן המלך
(רבי אברהם בן מרדכי הלוי – הגינת ורדים) סימן קלא:
הגוים אפשר להן
להתעבר ביותר מג' שנים ויום א' כההוא עובדא דברייתא דמייתי
בפרק יוצא דף מ"ה ע"א ויהיב טעמא בגמ' דבשר חמורים בשרם ועוד
מתרץ תלמודא תירוץ אחר דדלמא שקר ענתה בפיה אשר פיהם דבר שוא
ולא מיעברי בקטנות ונר' לקיים תירוץ ראשון משום דהך עובדא מתנו
לה בברייתא בבית המדרש ואי אמרת דקושטא הוא משום הכי שנאוהו
בשביל חדוש זה להודיעו שהגוים שוו בעיבורן לבהמה אלא אי אמרת
דלאו קושטא הוא למה נשנה זה בבית המדרש ואם להודיענו דמשקרי
אפיי בדבר שהטבע מכחיש אותו הא נמי פשיטא טובא דכיון דלא מתפסי
בדבורן ויעמידו עצמן לקיים שקריהם הכי עבדי דפיהם דבר שוא.
ג. ספר באר הגולה
(המהר"ל מפראג) הבאר השישי:
ובפרק יוצא דופן
(נדה מ"ה, א') מעשה ביוסטני בתו של אסוירוס שבאה לפני רבי אמרה
אשה בת כמה מתעברה אמר לה בת י"ב ויום אחד אמרה ליה אני נשאתי
בשש וילדתי בשבע, הקשה שם וקטנה מי מתעברה ומשני בשר חמורים
בשרם. ורצו בזה כי אף שנתן השם יתברך הסדר לעולם שאין תולדה
קודם שהוא איש, היינו אותם שהם בכלל סדר בני אדם, אבל כמו אלו
אשר בשר חמורים בשרם אין להם דבר זה בסדר גמור עד שאין יוצאים
מזה. ואם כן כל שכן שאין צריך לומר שהיה זה דרך נס כיון שמצאנו
לכל הפחות באומות אשר בשר חמורים בשרם, ולכך תמצא דבר זה אף
בישראל בדורות הראשונים שלא היה טבעיהם כמו דורות האלו לגמרי
וכחם יותר להזריע זרע, ואף כי לא אקרי איש בפחות מי"ג מוליד
בפחות והא חדוש.
ד. שו"ת שואל
ונשאל חלק ה - אה"ע סימן מז:
ואולם מדברי הרמב"ם
משמע לכאורה דלא הויא בת הולדה כל זמן שלא הגיעה לי"ב שנים.
אך מדברי הה"מ ז"ל שם משמע דשפי"ד להיות בני הולדה גם בקודם
לכן ולא נתבאר השיעור וכפי הנשמע דבזמנינו זה לא יהיו בנות
הולדה טרם שנות י"ב. (א"ה בספר מבוא לתורה שבכתב ושבעל פה עמוד
רפ"ג מביא מה שאירע בימינו בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע
שילדה בגיל חמש ילדה תינוק חי. ע"ש. ומקרוב ראיתי בעתונות
בשילהי התשל"ט שהבן הנ"ל מת מקרוב והיה איש מכאובות וידוע חולי
כל ימיו. ומיהו כבר תירצו חז"ל בנדה דף מ"ה ע"א שאין ללמוד
מאוה"ע לישראל בזה אשר בשר חמורים בשרם ע"ש, נאמ"ן ס"ט).
ה. שו"ת שרידי אש
חלק ב סימן ד - הימום הבהמות ע"י חשמול נספח ג - מכתב כג עמוד
רל:
ועי' נדה כ"ב, ב
שאלו לרופאים אם נימוחו טמאה וסמכו להקל בלא נימוחו. ובנדה ל',
ב אמר אין מביאין ראי' מן השוטים. וע' חולין ע"ז, א דבר זה
שאלתי לחכמים ולרופאים. ויש להבין בנדה שם, דרבנן הוכיחו
דבריית זכר ונקבה שוים ושניהם ליום מ"א, והביא ראי' מקליאופטרא
מלכת אלכסנדרוס ששתי שפחות בדקו ומצאו זה וזה למ"א יום, והשיב
ר"י אין מביאין ראי' מן השוטים.
וצ"ע בנדה מ"ה, א
ביוסטני דאמרה דילדה בז' שלא כדרך הטבע בישראל, ואמר הש"ס:
ואיבעית אימא אשר בשר חמורים בשרם ויצאו מטבע ישראל, עי"ש. א"כ
גם הכא בשפחות, דזה וזה הי' למ"א יום, הוא ליה להשיב משום בשר
חמורים בשרם ולכן נוצרו שניהם שוים למ"א, אבל בישראל נקבה לפ"א
יום.
וי"ל, לענין ממהר
להתעבר יוכל להיות דמהני סברא אשר בשר חמורים בשרם, אבל לענין
יצירת הולד מסתברא דאין חילוק בין בני אדם. וראי', כי גם
בבכורות מ"ה, א דשלקו זונה ובודאי נכרית היתה ומנו איברי'
וסמכו דכן היא בכל הנשים.
ו. תלמוד בבלי
מסכת עבודה זרה דף לא עמוד ב:
אמר ליה שמואל לחייא
בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך,
הכי אמר אבוך: הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא ולא מתו,
איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו.
ז. תוספות מסכת
עבודה זרה דף לא עמוד ב:
דאכלי שקצים ורמשים
חביל גופייהו - תימה דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פו:) גבי שכבת
זרע של ישראל במעי [גויה] <עובדת כוכבים> ישראל דדייגי במצות
חביל גופייהו טפי [מגויים] <מעובדי כוכבים> וי"ל דלענין להנצל
מארס אין מועיל חבל דדייגי במצות כמו חבל דאכילת שקצים ורמשים
שיש להם בתוך הגוף ומבטל ארס של נחש.
ח. שו"ת חתם סופר
חלק ב (יו"ד) סימן קא ד"ה אברא המהרש"ל:
[...] אבל הכא מי
הגיד לנו שבטל אותה החששא דישראלים נזהרים באמת ומשארי אומות
אין ראי' דאכלי שקצים ורמשי' וחביל גופי' כדאי' בע"ז ל"א ע"ב
גבי ארמאי זוקאני דשתי גילוי ולא מתו מהם [...]
ט. שו"ת חתם סופר
חלק ב (יו"ד) סימן קעה:
[...] הנה לא הוה
בעי למימר אם עשה רפואה זו לעכו"ם בתר ג"פ משום דאין ראי'
מגופי' שלהם לגופי' שלנו כדאמרי' בשבת פ"ו ע"ב ובע"ז ל"א ע"ב
ונדרי' ל"ד ע"ב אינהו דאכלו שקצים ורמשי' חביל גופי' ע"כ הוצרך
לומר שעשה רפואה זו לישראלי' קודם שתתחזק [...]
י. שו"ת חתם סופר
חלק ד (אה"ע ב) סימן סא ד"ה וכל זה:
[...] ועוד נ"ל
דחזקתם שע"י גופם שלהם אינו חזקה לרפואת גופים שלנו דאינהו
דאכלי שקצים ורמשים חביל גופי' כמבואר פ' אין מעמידין ל"א ע"ב
ובתוס' ד"ה דאכלי וכו'.
יא. שו"ת מהרש"ם
חלק א סימן יג:
ומצאתי בח"ס
בחידושיו לשבת (ס"א) וע"ז (ל"א) שפקפק, דאפשר יש חילוק בין גוף
עכו"ם לישראל, משום דחביל גופייהו וצ"ע.
יב. שו"ת מהרש"ם
חלק א סימן כד ד"ה הנה בענין:
אבל בחי' ח"ס לשבת
(ס"א) ובחי' לע"ז (דף ל"א) פקפק הרבה, דכל לימוד הרופאים
בגופי עכו"ם דחביל גופייהו מאכילת שקצים ורמשים, ואין ראי'
לגופי ישראל. וגם בתשובת ח"ס סי' קע"ה רמז לזה.
יג. שו"ת מהרש"ם
חלק ב סימן קפב ד"ה הנה בגוף:
אבל הנה בחידושי ח"ס
לע"ז (ד' ל"א) העיר בדבר חדש דכיון דעכו"ם משום דאכלי שקצים
ורמשים חביל גופיי' א"כ כיון שכל לימודי הרופאים בניתוח וטבעי
האנשים הם בגופות של עכו"ם אין להם בקיאות בטבעי גופות ישראלים
ואף דלענין פ"נ ויו"כ גם מספק יש להקל אבל לענין נדה צריך עיון
ע"ש אבל לענ"ד צ"ע שהרי בתוס' שם הקשו דהא בש"ס דשבת (דף פ"ו)
מבואר דישראל דדייגי במצות חביל גופייהו טפי ותי' דדוקא התם
לענין סרחון של ש"ז חבילי טפי אבל לגבי ארס שנכנס לפנים לתוך
המעים חביל גופי' דנכרי טפי מפני שגם השקצים ורמשים נכנסים
לתוך המעים ע"ש א"כ זה דוקא לענין דבר הנכנס למעים אבל לענין
דם נדה שברחם שאין המאכל נכנס לשם אין השקצים ורמשים מחממין
יותר מחימום דאגה של מצות שמחממין הרחם לענין ש"ז שבתוכו וה"נ
לענין דם שברחם האשה אבל היכי שבודקים בראיית העין ע"י כלי
המחזיק גם הח"ס מודה דנאמנים כמ"ש בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד
סי' ע"ז דהוי בכלל מלתא דעל"ג דגם עכו"ם נאמן ע"ש.
יד. שו"ת משנה
הלכות חלק יד סימן רעא ד"ה ומיהו שמעינן:
וגם בעצם המאכל מה
שמשימין מיני תערובות שמזיקין לגוף האדם ולפעמים הגם שלא יזיקו
לגוף עכו"ם או אוכלי נו"ט שקצים ורמשים יזיקו לשומרי התורה
עיין ע"ז ל"א ע"ב עו"כ דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, ועיין
תוס' שם ד"ה דאכלי דלגבי ארס אכילת שקצים ורמשים שיש להם בתוך
הגוף מועיל לבטל ארס של נחש, והארכתי כבר בזה לענין רפואות
וניתוחים מעכו"ם לישראל וכבר דנו בזה הנוב"י ומרן הח"ס ז"ל,
ומה"ט בעונ"ה רואין שהמחלאות ובפרט ר"ל מחלה הידוע נראית יותר
בישראל מבעכו"ם ובשומרי התורה יותר כפי השטאטיסטיקא של הרופאים
פה השם ירחם וישלח רפואה שלמה לכל חולי ישראל בב"א.
טו. ספר בן איש
חי - הלכות שנה שניה - פרשת פינחס:
ולכן בני נח שאין
להם אלא רק שבע מצות נפישא זוהמה בהו טובא כי ארז"ל בשבת ישראל
שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן אומות שלא עמדו על ה"ס לא פסקה
והכונה ישראל שעמדו על הר סיני וקבלו תרי"ג מצות פסקה זוהמתם
שנסתלקה הזוהמה ולא נשאר אלא מעט מן המעט אבל הגוים שלא עמדו
על הר סיני לקבל מצות רבות אלא רק נשארו בחיוב שבע מצות שהיה
להם מקודם לא פסקה זוהמתם אלא נשארה בהם ועל כן יש כמה דברים
שהזהירו רז"ל בהם את ישראל משום סכנה כמו בשר עם דגים ומים של
תקופה ומים שכונת המת וכיוצא דאין העכו"ם נזהרים בהם ועכ"ז
אינם נזוקין והטעם כי מחמת רבוי הזוהמה שיש בהם חביל גופייהו
שנעשה חומר גופם גס ועב כחומר בהמה ואין דברים אלו פועלים בהם
וכיוצא בזה אמרו ע"ז דף ל"א הני ארמאי דשתו מים גלויים שיש בהם
ארס נחש ולא מתו משום כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו
ע"ש והיינו דאכילת שקצים ורמשי עושה חומר גופם גס ועב כחומר
בשר חמורים ואין פועל כח ארס הנחש המעורב במים בהם ולכן כל בר
ישראל צריך ליזהר בכל דברים דחשו בהם רז"ל משום נזקין בגוף
האדם ואל יקח לעצמו ראיה ממה שרואה אצל העכו"ם דלא מזיקי
מנייהו כי ישראל הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב:
(7)
Miscellaneous
7.1
מותר
היה ליהודי שמחזיק בעבדים לכפות על עבדו העברי (בתנאי שנמכר
ע"י בית-דין בגניבתו ויש לו אשה וילדים) לקיים יחסי מין עם
שפחתו הכנענית כדי שיוליד ממנה עבדים בעבורו.
א. שמות פרק כא
ד:
אם אדניו יתן לו אשה
וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה
תהיה לאדניה
והוא יצא בגפו:
ב. תלמוד
בבלי מסכת קידושין דף טו עמוד
א:
דתניא: (דברים טו)
כי משנה שכר שכיר עבדך - שכיר אינו עובד אלא ביום, עבד
עברי עובד
בין ביום ובין בלילה; וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין
ביום ובין
בלילה? והלא
כבר נאמר: (דברים טו) כי טוב לו עמך, עמך במאכל, עמך במשתה!
וא"ר יצחק:
מכאן, שרבו
מוסר לו שפחה כנענית.
ג. רמב"ם
הלכות עבדים פרק ג:
הלכה ג
מי
שמכרוהו בית
דין יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית, בין האדון בין בנו של אדון
אם מת
אביו הרי זה
נותן לו שפחה, וכופהו על זה כדי שיוליד ממנה עבדים והרי היא
מותרת לו
כל ימי
עבדותו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה וגו', והמוכר עצמו אסור
בשפחה כנענית
כשאר כל
ישראל.
הלכה ד
אין עבד עברי מותר בשפחה כנענית עד שתהיה
לו אשה ישראלית ובנים, אבל אם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר
לו שפחה
כנענית, ודבר זה קבלה הוא אפי' היה הנמכר כהן ה"ז מותר בשפחה
כנענית כל ימי
עבדותו.
ד. המאירי על מסכת קידושין דף טו עמוד א:
מה שביארנו במכרוהו
בית דין שרבו מוסר לו שפחה כנענית לא סוף דבר מדעת העבד אלא אף
בעל כרחו שנאמר כי משנה שכר שכיר עבדך כלומר שהשכיר אינו עובד
אלא ביום וזה עובד אף בלילה והלא נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל
עמך במשתה והוא הדין לעמך בשינה והיאך אתה אומר להשתעבד בו אף
בלילה בשעה שכל בני אדם הולכים וישנים אלא שעבודה זו רמז לשפחה
שמזדווג עמה וילדיה לרבו ומאחר שהכתוב קראה עבודה אלמא אף בעל
כרחו כשאר עבודות:
7.2 לפי
מקורות מסויימים יהודי שמוצא תינוק לא-יהודי יכול להטבילו לשם
עבד כנעני.
א. תלמוד ירושלמי
מסכת יבמות פרק ח הלכה א:
רבי
חזקיה בשם רבא הא כיני מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשום עבד
את מוהלו לשום עבד לשום בן חורין את מוהלו לשום בן חורין.
ב. רמב"ם הלכות עבדים פרק ח הלכה כ:
ישראל שתקף [בגוי]
(עכו"ם) קטן או מצא תינוק [גוי] (עכו"ם)
והטבילו לשם
גר הרי זה גר, לשם עבד הרי זה עבד, לשם בן חורין הרי זה בן
חורין.
7.3
אסור לשחרר
עבד גוי אלא אם הדבר נחוץ כדי לאפשר קיום מצווה (כגון להשלים
מנין) או אם הוא נפצע באופן בלתי הפיך באחד ממספר אברים
חשובים.
ד. ספר המצוות
לרמב"ם מצות עשה רלה:
והמצוה הרל"ה היא
שצונו בדין עבד כנעני. והוא שנעבוד בו לעולם ושאין לו חירות
אלא בשן ועין. והוא הדין לשאר ראשי אברים שאינם חוזרים כמו שבא
בו (שם כד ב מכיל') הפירוש המקובל. והוא אמרו יתעלה (ס"פ בהר)
לעולם בהם תעבודו ואמר (משפטי' כא) וכי יכה איש וכו'. ולשון
גמר גיטין (לח א) כל המשחרר עבדו עובר בעשה דכתיב לעולם בהם
תעבודו. וכתוב בתורה שהוא משתחרר בשן ועין. וכבר התבארו משפטי
מצוה זו על השלמות במסכת קדושין (כב ב - כה א סז ב עב ב)
ובמסכת גיטין (ח ב - יג ב, לז ב - מה א):
ה. רמב"ם הלכות
עבדים פרק ט הלכה ו:
[...]וכן אסור לאדם
לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו
ואם שחררו משוחרר כמו שביארנו וכופין אותו לכתוב גט שחרור בכל
הדרכים שביארנו, ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם
כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת ה"ז משחרר עבדו ומשלים בו המנין
וכן כל כיוצא בזה, וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר והרי היא
מכשול לחוטאים כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול
וכן כל כיוצא בזה.
ו. ספר החינוך מצוה שמז:
מצות
עבודה בעבד כנעני לעולם
שנעבוד
בעבד כנעני לעולם, כלומר שלא נשחרר אותו לעולם ושלא יצא לחירות
כי אם בשן ועין, כמו שבא בכתוב, או בראשי איברים הדומין להם,
כלומר איברים שאינן חוזרין, כמו שבא על זה הפירוש
המקובל (קידושין כ"ד
ע"א) שנאמר (ויקרא כ"ה, מ"ו) לעולם בהם תעבודו, ואמרו זכרונם
לברכה בפרק השולח במסכת גיטין (ל"ח
ע"ב) אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר לעולם בהם
תעבודו.
ועבד
כנעני נקרא אחד מכל האומות שקנהו ישראל לעבדות, אבל נתייחסו כל
העבדים בשם כנען מפני שכנען נתקלל להיות עבד הוא וזרעו לעולם.
ואע"פ שפרשה זו שנצטוינו בה להשתעבד בהם תדבר בכנעניים, כמו
שכתוב (שם, שם מ"ד) מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד
ואמה, וכתיב למעלה מזה (שם, ל"ח) לתת לכם את ארץ כנען, ידוע
לחכמים זכרונם לברכה דלאו משפחת כנען ואשר בארצם דוקא נקראים
עבדים כנעניים, דהוא הדין לכל שאר האומות שיש להם דין עבד
כנעני לכל דבר.
וכן
ישראל שבא על שפחה כנענית, כלומר על אשה מן האומות שקנה אותה
אחד מישראל, הרי הולד ממנה ומישראל כעבד כנעני לכל דבר, ואפילו
היא שפחתו של אותו ישראל שבא עליה. וכן אחד מן האומות שבא על
שפחה כנענית שלנו הרי הבן עבד כנעני, שנאמר (שם, מ"ה) אשר
הולידו בארצכם, אבל עבד שלנו שבא על אחת מן האומות אין הבן
עבד, שהעבד אין לו יחוס.
ובגר
תושב, כלומר גוי שקיבל שלא לעבוד עבודה זרה והוא שוכן בארצינו
שמכר עצמו לישראל הרי דינו כעבד כנעני.
ואמרו
זכרונם לברכה (יבמות מ"ח ע"ב) בענין עבד כנעני, שמטפל בו
אדוניו עד שנה, אם רוצה לכפור בעבודה זרה ולהניחה ושימול
ויטבול לשם עבדות ויתחייב במצוות שהנשים ישראליות חייבות בהן
מוטב, ואם לאו אסור לנו להשהותם בביתינו יותר מי"ב חדש אלא
מוכרין אותן מיד. ועל אלה העבדים שמלו וטבלו לשם עבדות נצטוינו
לעבוד בהן לעולם.
ומשרשי
המצוה, לפי שעם ישראל הם מבחר המין האנושי ונבראו להכיר בוראם
ולעבוד לפניו, וראויים להיות להם עבדים לשמש אותם, ואם אין
להם עבדים מן האומות, עכ"פ יצטרכו להשתעבד באחיהם ולא יוכלו
להשתדל בעבודתו ברוך הוא, על כן נצטוינו להחזיק באלו לתשמישנו
אחר שהוכשרו ונעקרה עבודה זרה מפיהם ולא יהיו למוקש בבתינו.
7.4 לפי דעה
אחת, אשה גויה שקיימה יחסי מין עם יהודי דינה מוות, כמו במקרה
של יהודי שקיים יחסי מין עם בהמה (החיה נהרגת משום שבאמצעותה
נגרם ליהודי חטא, אף על פי שעבור הבהמה אין זה חטא). דעות
אחרות דוחות את ההשוואה, ולכן לפיהן
האישה
אינה נדונה
למוות. בכל מקרה, הגבר היהודי אינו נידון למוות בבית-דין, אבל
אם עושה זאת בפרהסיא מותר להרגו בשעת מעשה (וכן גבר לא-יהודי
המקיים יחסי מין עם אשה יהודיה לא נשואה אינו נידון למוות).
אבל ישראל הבא על
הגויה <הכותית> בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה בין
פנויה בין אשת איש ואפילו היה קטן בן ט' שנים ויום אחד כיון
שבא על [הגויה] <הכותית> בזדון ה"ז נהרגת מפני שבא לישראל תקלה
על ידיה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני
ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו:
ה. המאירי על מסכת עבודה זרה דף לו עמוד ב:
גוי הבא על בת ישראל אם היא אשת איש נהרג עליה וישראל הבא על
הגויה גדולי המחברים כתבו שהיא נהרגת על כל פנים אפילו פנויה
ואפילו הוא קטן בן תשע שנים ויום אחד והיא קטנה בת שלש שנים
ויום אחד מדכתוב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו הן הנה היו
לבני ישראל וגו' ואין הדברים נראין:
ו. משנה מסכת סנהדרין פרק ט משנה ו:
הבועל ארמית קנאין פוגעין בו.
ז. רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב:
הלכה א
ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה
לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם
בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אחד שבעה עממין ואחד כל
אומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא ואשר לא נתן בנותינו
לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו.
[...]
הלכה ד
כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא
והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין
והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר
זה מעשה פנחס בזמרי. (השגת הראב”ד: כל הבועל עכו"ם וכו'. כתב
הראב"ד ז"ל (א"א) בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא
אמרינן הרי אלו משובחין עכ"ל.)
הלכה ה
ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה
אל קבתה אבל אם פירש אין הורגין אותו, ואם הרגו נהרג עליו, ואם
בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואע"פ שהוא בשעת
מעשה, ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל
והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו, והבא על
בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות.
ח. אור החיים על במדבר פרק כה פסוק ח:
(ח) וידקר את שניהם וגו' קשה בשלמא דקירת איש ישראל כמשפט
ההלכה, שקנאים פוגעים בו, אבל האשה אינה חייבת מיתה ואינה
מצווה, ואם על חששת היותה אשת איש לא היתה נהרגת על הספק ואפשר
שדן בה משפט הבהמה דכתיב (ויקרא כ טו) ואת הבהמה תהרוגו, וכתיב
(יחזקאל כג כ) אשר בשר חמורים בשרם:
7.5 לפי מרבית
הדעות, היה מותר לגבר יהודי לקיים יחסי מין (אם כי באופן
חד-פעמי בלבד) עם גויה שנשבתה במהלך מלחמה נגד גויים, אפילו אם
היתה נשואה ואפילו ללא הסכמתה. לפי דעות אחרות נראה שהיה אסור
לו לקיים יחסי מין עם גויה שנשבתה לפני שהוא נושא אותה לאשה.
בכל מקרה מותר היה לו לשאתה לאשה רק אם היתה מתגיירת. אם לא
היתה רוצה להתגייר היה עליה לשבת בביתו פרק זמן שבין חודש לשנה
שבו היה עליה לגלח את שערה ולהתאבל. במהלך תקופה זו היה אפשר
לנסות לשכנעה להתגייר. אם בסוף תקופה זו עדיין לא היתה רוצה
להתגייר אז לפי חלק מן הדעות יכול היה לגיירה בעל כורחה, ולפי
חלק מן הדעות אף לשאתה בעל כרחה. לפי דעות אחרות לא היה יכול
לגיירה או לשאתה בניגוד לרצונה, אבל היה עליה על כל פנים
להתחייב לקיים שבע מצוות בני נח ואם עשתה כן חובה היה לשחררה.
אם היתה מסרבת להפסיק לעבוד עבודה זרה דינה היה מוות (כדין כל
עובד ע"ז).
ו. רמב"ם הלכות מלכים פרק ח:
הלכה ב
וכן בועל אשה בגיותה אם תקפו יצרו, אבל לא יבעלנה וילך לו, אלא
מכניסה לתוך ביתו, שנאמר וראית בשביה אשת יפת תואר, ואסור
לבעול אותה ביאה שניה עד שישאנה.
הלכה ג
אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת השביה, שנאמר וראית בשביה,
בין בתולה בין בעולה בין אשת איש שאין אישות לעכו"ם, וחשקת
אע"פ שאינה יפה, בה ולא בחברתה שלא יבעול שתים, ולחקת לך לאשה
שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת לאביו או לאחיו, ומנין שלא
ילחצנה במלחמה, שנאמר והבאתה אל תוך ביתך, יכניסה למקום ואח"כ
יבעול.
[...]
הלכה ה
וכיצד דין ישראל ביפת תואר, אחרי שיבעלנה ביאה ראשונה והיא
בגיותה אם קבלה עליה להכנס תחת כנפי השכינה מטבילה לשם גרות
מיד, ואם לא קבלה תשב בביתו שלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה
ואת אמה ירח ימים, וכן בוכה על דתה ואינו מונעה, ומגדלת את
צפרניה, ומגלחת את ראשה כדי שתתגנה בעיניו, ותהיה עמו בבית,
נכנס ורואה אותה, יוצא ורואה אותה, כדי שיקוץ בה, ומגלגל עמה
כדי שתקבל, אם קבלה ורצה בה, הרי זו מתגיירת וטובלת ככל הגרים.
הלכה ו
וצריכה להמתין שלשה חדשים, חדש של בכיה ושני חדשים אחריו,
ונושאה בכתובה וקידושין, אם לא חפץ בה משלחה לנפשה, ואם מכרה
עובר בלא תעשה שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף, [ואם מכרה] אינה
מכורה ומחזיר הדמים, וכן אם כבשה אחר שנבעלה לשם שפחה משישתמש
בה עובר בלא תעשה, שנאמר לא תתעמר בה שלא ישתמש בה.
הלכה ז
לא רצתה להתגייר מגלגלין עמה שנים עשר חדש, לא רצתה מקבלת שבע
מצות שנצטוו בני נח ומשלחה לנפשה, והרי היא ככל הגרים התושבים,
ואינו נושאה שאסור לישא אשה שלא נתגיירה.
[...]
הלכה ט
יפת תואר שלא רצתה להניח ע"ז אחר השנים עשר חדש, הורגין אותה,
וכן עיר שהשלימה אין כורתין להן ברית עד שיכפרו בע"ז ויאבדו את
כל מקומותיה ויקבלו שאר המצות שנצטוו בני נח, שכל עכו"ם שלא
קבל מצות שנצטוו בני נח הורגין אותו אם ישנו תחת ידינו.
ז. סמ"ג - חלק מצות עשה - מצוה קכב :
והבאת אל תוך ביתך מכאן שלא ילחצנה במלחמה לעשות לה מעשים
הכתובים בפרשה.
ח. רמב"ן דברים פרק כא פסוק יג:
ועל דרך הפשט יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת,
וזה טעם ואחר כן תבוא אליה ובעלתה. ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך
לאשה - שיקחנה להיות לו לאשה אחר המעשים האלה אשר יצוה, וכן
ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט). אבל בגמרא במסכת קידושין
(כא ב) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה, וזהו ולקחת לך
לאשה, ודרשו (שם כב א) והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה
במלחמה, יחברו אותה למעלה ולקחת לך לאשה כשתביאנה אל תוך ביתך.
והנה הוא שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו ובועל
אותה לשבור את לבו הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד
שיעשה לה את כל התורה הזאת, וזה דרך הגמרא במקומות רבים:
אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו), רבי
יוחנן שלח לרבנין דתמן, תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית
אינון כן, אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה
ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה אלא לאחר כל
המעשים הללו, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה אחר כל המעשים האלו.
וזהו משמעותו של מקרא:
ט. מגיד משנה על הרמב"ם, הלכות אישות פרק י"ד הלכה י"ז:
[...] ועניין אשת יפת תואר חידוש הוא ולא התירה אותה תורה אלא
כנגד יצר הרע, [...] שהיא שבויה בארץ נכריה ובעלה בעל כרחה
[...].
י. המקנה (ר' פנחס בן צבי הורוביץ) על קדושין כב ע"א ד"ה
לקוחין:
[...] לאחר הגירות בת ליקוחין היא אם מתרצית להתקדש לו ואם לא
מתרצית יבוא עליה בעל כורחה דהיינו דהתירה התורה כנגד יצא הרע
לפרוש רש"י ז"ל, כך נראה לי [...]
יא.
מדרש תנאים לדברים פרק כא:
יג
והסירה את שמלת שביה [...] וישבה בביתך [...] ובכתה את אביה
ואת אמה [...] ירח ימים [...] ואחר כך תבוא אליה ובעלתה - הא
אם בעלה עד שלא עשה בה כל המעשים הללו הרי זו בעילת זנות בד"א
שלא קיבלה עליה להתגייר אבל אם משקיבלה עליה להתגייר מטבילה
ומותר בה מיד:
יב.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מז' עמוד ב:
דתניא:
(דברים כ"א) ובכתה את אביה ואת אמה וגו', בד"א - שלא קבלה
עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד.
יג. רי"ף מסכת יבמות דף טז עמוד ב:
ת"ר ובכתה את אביה
ואת אמה ירח ימים במה דברים אמורים שלא קבלה עליה אבל קבלה
עליה מטבילה ומותר בה מיד:
יד. נימוקי יוסף על רי"ף מסכת יבמות טז ע"ב:
שלא קיבלה עליה. להתגייר, אז צריכה כל המעשים הנזכרים בפרשה
ובזה יוכל לגיירה אפילו בעל כורחה שכן גזרת הכתוב, אבל בעלמא
אינו יכול לגייר עבד בעל-כורחו [...]
טו.
חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף מז עמוד ב:
בד"א
שלא קבלה עליה. פי' דהשתא צריך כל המעשים הנזכרים בפרשה ובזה
יוכל לגיירה אפילו בע"כ שכן גזרת הכתוב ואע"פ שטבילת גרים
דעלמא אינו בעל כרחה לדברי הכל.
טז.
מסכתות קטנות מסכת שמחות פרק ז הלכה יג:
ליפת
תואר כיצד, שנאמר וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, מגלחת את
ראשה ומעברת את צפרניה, [...] ; והסירה את שמלת שביה מעליה,
היו עליה בגדים נאים, מלביש לה בגדים שחורין, היו עליה שירים
ונזמים וטבעות, מעבירן הימנה כדי לנוולה; וישבה בביתך, כדי
שתהא יושבת בתוך ביתו, ונכנס ויוצא ורואה אותה בניוולה; ובכתה
את אביה ואת אמה, [...]. במה דברים אמורים בזמן שאינה רוצה
להתגייר, אבל אם רוצה להתגייר מטבילה ומשחררה ומותר בה מיד.
יז.
ספר יראים סימן כ [דפוס ישן- רכח]:
[...]
ובעלתה והיתה לך אלמא יפת תאר לאחר גירותיה תפסי בה קדושין
אעפ"י שנתגיירה בעל כרחה [...].
יח. תועפות ראם על ספר יראים סימן כ אות יב:
[...] לפי דברי רבינו נראה דרב ור' יוחנן דפליגי בירושלמי
בביאה ראשונה היינו בעל כורחה, דלרב שרי ביאה ראשונה אפילו בעל
כורחה ור' יוחנן סבירא ליה לא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה
בעל כורחה אלא לאחר כל המעשים אבל מדעתה גם לר' יוחנן שרי
במלחמה קודם גירות [...]
יט.
תוספות מסכת קידושין דף כא עמוד ב:
בביאה
שניה כ"ע לא פליגי דאסור - [...] ואע"פ שמתגיירת בעל כרחה
עשאה הכתוב כגיורת גמורה [...]
כ.
רמב"ן דברים פרק כא פסוק יב:
והטעם
בפרשה הזו, מפני שהיא מתגיירת בעל כרחה, ואין שואלין אותה אם
תחפוץ לעזוב דתה ולהתיהד כאשר נעשה בגרים, אבל יאמר לה הבעל
שתשמור תורת ישראל בעל כרחה ותעזוב יראתה. וזה טעם ובכתה את
אביה ואת אמה, כי תעזוב את עמה ואת אלהיה, והוא מדרשו של רבי
עקיבא, אין אביה אלא עבודת כוכבים, כענין שנאמר (ירמיה ב כז)
אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. והכלל, כי היא מתאבלת על
עזבה את דתה ותהיה לעם אחר. ויתכן שב"ד מטבילין אותה בעל כרחה
כמו שעושים בעבדים, ומפני שאינה מתיהדת כמשפט, הרחיק אותה
הכתוב כל הזמן הזה:
כא. קול בן לוי על הרמב"ם הלכות מלכים, דף כו' ע"א ד"ב "ומכל
מקום":
[...] ושעבוד יש לו עליה לעשות בה ככל האמור בפרשה ולנושאה על
כורחה אם תתגייר, דהיינו אם תרצה להתגייר מעצמה וקבלה מעצמה,
אך אם איננה חפצה בו כי אם באיש אחר על כורחה נושאה, ואם אחר
לוקחה ממנו ודאי שיש בה דין גזל [...]
כב. שו"ת זרע אברהם (ר' אברהם לופטביר) סימן כב:
[...] ופשוט דיכול לקדשה בעל כורחה דזכות לאישות יש לו בה
[...]
7.6
איסור
ניוול גוף המת של יהודי חמור יותר מאיסור ניוול גוף מת גוי.
למעשה, לפי דעות מסויימות אפשר שלא קיים כלל איסור ניוול גוף
המת בגוי. מסיבה זו, לפי דעות מסויימות, מותר להשתמש בגופות
מתים גויים למטרות לימוד רפואה, אבל אסור לעשות אותו הדבר עם
גופות של מתים יהודים (וזהו המנהג המקובל כיום). עם זאת, לפי
דעות מסויימות אסור להשתמש גם בגופות מתים גויים למטרות לימוד
רפואה. ומצד שני ישנן גם דעות אחרות שלפיהן מותר להשתמש גם
בגופות מתים יהודים למטרות לימוד רפואה.
7.7 מותר
לתינוק יהודי לינוק מגויה, אבל לפי דעות מסויימות היתר זה קיים
רק בשעת פקוח נפש. לכל הדעות במצב שאינו של פקוח נפש מומלץ שלא
לעשות זאת שכן הדבר עלול להשפיע לרעה על נפשו של התינוק
(ואפילו אם הגויה אוכלת אוכל כשר בלבד).
א.
משנה מסכת עבודה זרה פרק ב משנה א:
בת
ישראל לא תניק בנה של [נכרית] <עובדת כוכבי'> אבל [נכרית]
<עובדת כוכבי'> מניקה בנה של ישראלית ברשותה:
ב. תוספתא מסכת
שבת (ליברמן) פרק ט הלכה כב:
[...] אין יונקין לא
מן הנכרית ולא מבהמה טמאה ואם היה דבר של סכנה אין כל דבר עומד
בפני פקוח נפש.
ג. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כו עמוד א:
ת"ר: בת
ישראל לא תניק בנה של [נכרית] <עובדת כוכבים> - מפני שמגדלת בן
[לעבודה זרה] <לעבודת כוכבים>, [ונכרית] <ועובדת כוכבים> לא
תניק את בנה של בת ישראל - מפני שחשודה על שפיכות דמים, דברי
ר"מ; וחכ"א: [נכרית] <עובדת כוכבים> מניקה את בנה של בת ישראל
בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינו לבינה. ורבי מאיר
אומר: אפילו אחרות עומדות על גבה נמי לא, דזימנין דשייפא ליה
סמא לדד מאבראי וקטלא ליה.
ד. תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה פרק ב הלכה
א:
נכרית
מיניקת בנה של בת ישראל דכתיב והיו מלכים אומנייך ושרותיהם
מיניקותייך תני יונק התינוק והולך מן הנכרית ומן בהמה טמיאה
ומביאין לו חלב מכל מקום ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום
טומאה.
ה. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיד עמוד א:
תא שמע:
יונק תינוק והולך [מנכרית] <מעובדת כוכבים> ומבהמה טמאה, ואין
חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים,
ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת, ובגדול - אסור; [...] קתני מיהא:
אין חוששין ביונק שקץ! התם משום סכנה. אי הכי, גדול נמי! גדול
בעי אומדנא. קטן נמי ליבעי אומדנא! אמר רב הונא בריה דרב
יהושע: סתם תינוק מסוכן אצל חלב.
ו. חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף כו עמוד
א:
ונכרית
לא תניק בנה של ישראל. איכא למידק דהכא משמע דחלב נכרית מותר
כל היכא דליכא סכנה, ואילו בפרק חרש (יבמות קי"ד א') אמרו
תינוק יונק מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ואוקימנא בשעת הדחק ומשום
דתינוק מסוכן הוא אצל חלב, ובתוספתא (שבת פ"י הי"ד) אמרו אין
יונקין לא מן הנכרית ולא מבהמה טמאה ואם היא דבר של סכנה מותר
שאין לך דבר וכו', ויש אומרים דהכא נמי לא שרינן אלא כשאין
מניקה של ישראל מצויה וקרובה ומשום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל
חלב, ומיהו כי איכא סכנה מותר לשהותו בשב ואל תעשה עד שתהא לנו
ישראלית, והנכון דחלב נכרית מותר מן התורה מדשרא רחמנא חלב
מהלכי שתים דמאי שנא, ומיהו חכמים אסרוהו כל היכא דאפשר בשום
מקום בחלב בת ישראל מפני שהן אוכלין שקצין ורמשין וחלב שלהן
מוליד אכזריות ומדות רעות, ולגזם האיסור הקישוהו לבהמה טמאה,
וכן מוכיח בשמות רבה דאמרינן האלך וקראתי לך אשה מינקת מן
העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מן הנכריות והלא שנינו
נכרית לא תניק את ישראל כו' הא שלא במקום סכנה מותר, אלא לפי
שהחזירוהו על כל המצריות ולא רצה לינק אמר הקב"ה פה שעתיד
לדבר עמי יינק חלב נכרית הדא הוא דכתיב את מי יורה דעה וגו'
ע"כ, הרי זה מבואר כדברינו, ועל זה נהגו במקצת מקומות להניק
בניהם על ידי נכרית כשאין מוצאין מינקת ישראל, ויש נוהגין
אפילו ברשות הנכרית ואומרים שבזמן הזה ליכא חשש שפיכות דמים
דאית להו אימת מלכות ועוד דלא מרעי נפשייהו, ובכל ארצינו
נוהגין שלא להניק חלב נכרית כלל, והוא מנהג יפה.
ז. חדושי הרשב"א על מסכת יבמות דף קיד עמוד א:
[...] לכולי עלמא
חלב הנכרית מותר אפילו לכתחלה, אלא שלהניק נכרית בנה של ישראל
אסר ר"מ משום החשד ורבנן שרו בשאחרים עומדין על גבה, אבל מפני
שטבען של ישראל נח יותר משום דרגילי במצות והם רחמנים וביישנים
בטבע אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן, וזה שאמרו במשה שלא רצה לינק
מחלב הנכרית כמו שהוא באגדה (ש"ר א, ל). ולזה אמרו כאן יונק מן
הנכרית ומן הבהמה טמאה ולא שיהא זה כזה, אלא מן הנכרית יונק
לכתחלה ואפילו בזמן שיש חלב של ישראלית, אלא שהוא מדת חסידות
ומדת זריזות שלא להניקו מפני סיבותיו כמו שאמרנו, וחלב בהמה
טמאה אסור אלא במקום שאין שם חלב כשר ומפני סכנת התינוק, אלא
שאינו צריך אומדנא כדאיתא הכא:
ח. המאירי על מסכת יבמות דף קיד עמוד א:
[...] ויראה שדבר
זה אין בו הפרש בין חלב נכרית המגודלת בעבודת האלילים לחלב
ישראלית אלא מה שהותר בזו הותר בזו ומה שנאסר בזו נאסר בזו שכל
שבאיסור חלב מהלכי שתים ודמו ובשרו הכל שוה וראיה לדבר שהרי
במסכת עבודה זרה כ"ו א' אמרו נכרית לא תניק בנה של ישראל מפני
שחשודין על שפיכות דמים וחכמים מתירין בזמן שאחרות עומדות על
גבה אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם
בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך
ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל
מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה
שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי
טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות
וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית
מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל
המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק
דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה
שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו' פשוט הוא שמותר אם כן זה
ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן
הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר
בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכן מה
שאמרו בתוספתא שבמסכת שבת פ"י אין יונקין מן הנכרית ומבהמה
טמאה אלא במקום סכנה בנכרית מיהא אינה אלא למדת חסידות ומכל
מקום גאוני הראשונים למדו מכאן שחלב נכרית אסורה ואין לה היתר
אלא במקום סכנה ופירשו זו של עבודה זרה בשאין שם ישראלית ומשום
סכנה ולא אסרה ר' מאיר אלא מפני שסכנת הנקתה חמורה ממנה ומוטב
להמתין עד שיביאו ממקום אחר ואפילו בעומדות על גבה וכדקתני
טעמא דשייפא לה לדד סם מאבראי ואין דבריהם נראין כלל ולא שתפוה
אלא דרך חסידות ומעתה מניקין את התינוק חלב נכרית אף במקום
ישראלית אלא שכל שאיפשר בישראליה אינה מדת חסידות אבל של בהמה
טמאה אין מניקין אותו אלא במקום שאי אפשר בחלב טהור שכיוצא בזו
[...].
ט.
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ט הלכה טז:
בת
ישראל לא תיניק את בנה של [נכרית] <עובדת כוכבים> מפני שמגדלת
בן [לעבודה זרה] <לעבודת כוכבים> [...] והנכרית <עכו"ם> מילדת
את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה כדי שלא תהרגנו.
י. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנד סעיף א:
[כותית]
<עובדת כוכבים> לא תיילד לישראלית בינה לבינה, ואפילו אם היא
מומחית. וכן לא תניק לבן ישראל בביתה, ואפילו אחרים עומדים על
גבה. אבל בבית ישראל מותרת ליילד ולהניק, אם אחרים עומדים על
גבה או יוצאים ונכנסים, והוא שלא יניחנו עמה לבדה בלילה.
יא. שולחן ערוך יורה דעה סימן פא סעיף ז:
חלב
אשה, מותר. [...] הגה:[...]. חלב [נכרית] <כותית> כחלב ישראל,
ומ"מ לא יניקו תינוק מן [הנכרית] <הכותית>, אם אפשר בישראלית,
דחלב [נכרית] <כותית> מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א). וכן לא
תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשי"רי).
יב. ספר בן איש
חי - הלכות שנה שניה - פרשת אמור:
(יד) חלב נכרית אע"פ דמן הדין דינו כחלב ישראלית עכ"ז אם צריך
לתינוק מינקת ישתדלו מאד שלא להניקו מן הנכרית מפני דחלב נכרית
מטמטם הלב ביר"ש ומוליד לו טבע רע ואכזריות ואע"פ שזאת הנכרית
יושבת בבית ישראל ואוכלת מאכלים של היתר בלבד שומר נפשו ירחק
ממנה ולא יתן את בנו לה להניקו אבל היכא דא"א בישראלית בשום
אופן שרי דהוי סכנה.
7.8 שחיטת גוי
נבילה, אפילו נעשתה לפי כל שאר דקדוקי ההלכה. דין זה חל גם על
גר תושב.
א.
משנה מסכת חולין פרק א משנה א:
כל
שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן.
וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. שחיטת נכרי נבלה.
ב.
תוספתא מסכת חולין (צוקרמאנדל) פרק א הלכה א:
הכל
כשרין לשחוט אפילו כותי אפילו ערל ואפילו ישראל משומד שחיטת
המין עבודה זרה ושחיטת גוי הרי זו פסולה ושחיטת הקוף הרי זו
פסולה שנ' וזבחת ואכלת לא שזבח הגוי ולא שזבח הקוף ולא שנזבח
מאליה:
ג. רמב"ם הלכות
שאר אבות הטומאה פרק ב הלכה י:
שחיטת [נכרי]
<עכו"ם> נבילה ומטמאה במשא ואפילו ישראל עומד על גביו, ושחט
בסכין יפה שחיטה כראוי. אחד [הנכרי] <העכו"ם> ואחד הכותי או גר
תושב שחיטתן נבילה. וקרוב בעיני שאף זה מדברי סופרים שהרי
טומאת ע"ז וטומאת תקרובתה מדבריהם כמו שיתבאר, ובגלל ע"ז
נתרחקו הכותים ונאסרה שחיטתן, [...] (השגת הראב”ד: וקרוב בעיני
שאף זה וכו'. א"א זו היא אחת מסברותיו ואין בכולן פחותה מזו כי
<עובדי כוכבים> הם כבהמות ואין מטמאין ואין מיטמאין עם הדומה
לחמור הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום
אסף רוח בחפניו.)
ג. רמב"ם הלכות
שחיטה פרק ד:
הלכה יא-יב
[נכרי] <עכו"ם> ששחט
אע"פ ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו היה קטן שחיטתו נבלה
ולוקה על אכילתה מן התורה, שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו, מאחר
שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור ואינו דומה לישראל
שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו [גוי]
<עכו"ם> שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה.
ד.
שולחן ערוך יורה דעה סימן ב סעיף א:
שחיטת
[נכרי] <גוי>, נבלה, אפי' הוא קטן, ואפי' אינו עובד [אלילים]
<עבודה זרה> (כגון גר תושב - טור), ואפילו אחרים רואין אותו.
7.9 לפי מרבית
הדעות גוי אינו יכול לשמש כמוהל ליהודים גם כשיהודים עומדים על
גבו, ולפי דעות מסויימות אם גוי מל יהודי צריך היהודי לחזור
ולהטיף דם ברית.
א. תוספתא מסכת
עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ג הלכה יב:
ישר' מל את הגוי
לשום גר וגוי לא ימול את ישר' מפני שחשודין על הנפשות דברי ר'
מאיר וחכמ' אומ' נכרי מל את ישר' בזמן שאחרים עומדין על גביו
בינו לבינו אסור מפני שחשודין על הנפשות:
ב. תלמוד בבלי
מסכת עבודה זרה דף כו עמוד ב – כז עמוד א:
ר' יהודה אומר: מנין
למילה [בגוי] <בעובד כוכבים> שהיא פסולה? שנא': (בראשית טז
יז) ואתה את בריתי תשמור! [...]
ג. רמב"ם הלכות
מילה פרק ב הלכה א:
הכל כשרין למול
ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש, אבל [גוי]
<עכו"ם> לא ימול כלל ואם מל אינו צריך לחזור ולמול שנייה.
ד. טור יורה דעה
סימן רסד:
הכל כשרים למול אפי'
עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ואם יש ישראל
גדול שיודע למול קודם לכולם ואם אין גדול ימול אחד מאלו אבל
נכרי לא ימול כלל וכתב הרמב"ם ואם מל א"צ לחזור ולמול פעם
שנייה ובספר המצות כתב שצריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית.
ה. שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסד סעיף א:
הכל כשרים למול;
אפילו עבד אשה וקטן וערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה. ואם יש
ישראל גדול שיודע למול, הוא קודם לכולם. (וי"א דאשה לא תמול)
(סמ"ק והגהות מרדכי), (וכן נוהגין להדר אחר איש). אבל [גוי]
<עובד כוכבים>, אפילו הוא מהול, לא ימול כלל. ואם מל אין צריך
לחזור ולמול פעם שנית. הגה: וי"א דחייבים לחזור ולהטיף ממנו דם
ברית. (טור בשם סמ"ג). וכן עיקר. מומר לכל התורה כולה, או שהוא
מומר לערלות, דינו [כגוי] <כעובד כוכבים> [...]. תינוק שהוצרכו
למולו תוך ח', מפני הסכנה, אין חילוק בין ישראל [לגוי] <לעובד
כוכבים>, דכל תוך ח' לא מיקרי מילה. מיהו אם נשארו ציצין
המעכבין המילה, או שמל ולא פרע, יגמור הישראל המילה לח' או
לאחר שיתרפא (רשב"א).
7.10
ספר
תורה, תפילין ומזוזה שכתבם גוי פסולים. ציצית שהוטלה בבגד ע"י
גוי פסולה.
א.
רמב"ם הלכות ציצית פרק א הלכה יב:
ציצית
שעשה אותו [גוי] <כותי> פסול שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם
ציצית, אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה [...]
ב. שולחן ערוך אורח חיים סימן יד סעיף א:
ציצית שעשאן אינו
יהודי פסול, דכתיב: דבר אל בני ישראל (במדבר טו, לח) לאפוקי
אינו יהודי, והאשה כשרה לעשותן.
ג. משנה ברורה
סימן יד ס"ק א:
(א)שעשאן- פי'
שהטילן בבגד פסול אפילו בישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה
דאלו אם טוואן א"י או שזרן באופן זה כשר להרא"ש כמש"כ לעיל
בסימן י"א ס"ב ודוקא אם תחבו בכנף או עשה החוליא או הקשר ראשון
אבל אם החוליא והקשר ראשון עשה ישראל והא"י גמר שאר החוליות
והקשרים דאינן רק למצוה בעלמא כשר:
ד. רמב"ם הלכות
תפילין ומזוזה וספר תורה פרק א:
הלכה יא
גויל של
ספר תורה וקלף של תפילין או של ספר תורה צריך לעבד אותן לשמן
ואם עבדן שלא לשמן פסולין, לפיכך אם עבדן [הגוי] <הכותי>
פסולין אף על פי שאמרנו לו [לגוי] <לכותי> לעבד עור זה לשם
הספר או לשם התפילין פסולין, [שהגוי] <שהכותי> על דעת עצמו הוא
עושה לא על דעת השוכר אותו, לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם
עשהו [הגוי] <הכותי> פסול, ומזוזה אינה צריכה העבדה לשמה.
[...]
הלכה יג
ספר
תורה תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס ישרפו. כתבן [גוי] <כותי>
או ישראל מומר או מוסר ביד אנס או עבד או אשה או קטן הרי אלו
פסולין ויגנזו שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה ומאמין
בה הוא שכותב. נמצאו ביד אפיקורוס ואינו יודע מי כתבן יגנזו,
נמצאו ביד [גוי] <כותי> כשרים. ואין לוקחין ספרים תפילין
ומזוזות מן [הגויים] <הכותים> ביותר על דמיהם שלא להרגיל אותן
לגונבן ולגוזלן.
ה.
רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ג הלכה טז:
אין
עושין התפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושין
בעור כמו שאמרנו, לפיכך אם חיפן [הגוי] <הכותי> או תפרן
פסולות והוא הדין לכל הפסול לכתבן שלא יעשה אותן.
ו. שולחן ערוך
יורה דעה סימן רפא:
סעיף ג
ס"ת שכתבו מסור,
עבד, אשה, קטן, כותי, ישראל מומר, פסולין.
סעיף ד
ס"ת שכתבו ממזר, יש
פוסלין. (וה"ה גר תושב) (מרדכי סה"ק).
ז. שולחן ערוך
אורח חיים סימן לט סעיף א:
תפילין שכתבן עבד או
אשה או קטן אפי' הגיע לחנוך, [או גוי] או כותי [...] פסולים
משום דכתיב וקשרתם (דברים ו, ח) וכתבתם (דברים ו, ט) כל שאינו
בקשירה או אינו מאמין בה, אינו בכתיבה.
7.11 אסור לגויים
להחזיק בדת מיוחדת משלהם, אלא או יהיו גרי צדק ויקבלו עליהם את
כל תריג' המצוות, או ישמרו את שבע המצוות של בני נח – לא
יוסיפו ולא יגרעו.
[...] כללו של דבר
אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה
גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע
[...]
ב. המאירי על מסכת סנהדרין דף נט ע"א:
בן נח שראינוהו
מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש אף על
פי שאינו נהרג. ולא סוף דבר בשקובע את עצמו על שלנו והוא הרמוז
כאן בגוי ששבת שעונשין אותו ואומרין לו או שיקבל עליו עול מצות
או לא יחדש בנמוסיו משלנו אלא אף בשקבע לעצמו ימים אחרים כמו
שאמרו כאן אף בשני בשבת שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום
חג לעצמו לשבות בו מתורת חג שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו
וילמדו אחרים הימנו. אבל שאר מצות אין מונעין הימנו שהרי אמרו
לקבל קרבנותיו וצדקותיו. וכן הדין אם עסק בתורה שלא לכונת קיום
עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו
ראוי ליענש. מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין
אותו יודע ויבואו לטעות אחריו. ומ"מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע
מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אף על פי שרוב גופי תורה נכללים
בהם מכבדין אותו אפילו ככהן גדול שאין כאן חשש לטעות אחריו
שהרי אף בשלו הוא עוסק. וכל שכן אם חקירתן על דעת לבא עד תכלית
שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר וכל שכן אם
עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע
מצות:
7.12 אסור לגוי
לשמור שבת. כמו כן אסור לגוי לייסד לעצמו חג דתי או יום מנוחה
בעל אופי דתי. אם הוא עובר על כך יש להכותו כעונש (ולפי דעה
אחת אף יש להמיתו). לפי דעה אחת אסור לגוי אפילו לקבוע לעצמו
יום מנוחה בעל אופי חילוני ואפילו לנוח יום שלם בכוונה תחילה.
לפי מרבית הדעות הלכה זו חלה גם על גר תושב.
ד. חדושי הר"ן על סנהדרין דף נו ע"ב:
כן נמי אמרינן לקמן כותי ששבת חייב מיתה ר"ל שלא לקבוע להם יום
מנוחה דכתיב יום לילה לא ישבותו, נמצאו חייבים בני נח על שבע
מצות לא תעשה והם כדברי ת"ק דינין וברכת השם ע"א ג"ע וש"ד וגזל
ואבר מן החי וחייבין נמי על שני מצות עשה והם הצדקה ושלא לשבות
ועל השביתה פשיטא דחייב מיתה כדאיתא בהדיא בגמ' לא ישבותו
דאיכא לאו ואזהרתן היא מיתתן, אבל הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' מלכים
כתב דמכין אותן ועונשין אותן ומודיעם אותן שהם חייבי מיתה אם
יחדשו איזה דבר לעצמן אבל אינו נהרג, אבל על הצדקה דליכא אזהרה
איכא למימר דלית בה חיוב מיתה וכן נראה אבל לענין הדינין שהם
מכלל הז' מצות אע"ג דהוו מצות עשה חייבין עלי' מיתה.
ה.
מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש יתרו פרשה ז:
עבדך
ואמתך, אלו בני ברית; אתה אומר אלו בני ברית, או אינו אלא עבד
ערל, כשהוא אומר (שמות כג יב) וינפש בן אמתך והגר, הרי עבד ערל
אמור, הא מה ת"ל עבדך ואמתך, אלו בני ברית. - וגרך, זה גר צדק,
או אינו אלא גר תושב כשהוא אומר והגר, הרי גר תושב אמור, הא מה
ת"ל וגרך, זה גר צדק.
ו.
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מח עמוד ב:
כשהוא
אומר: (דברים ה') למען ינוח עבדך ואמתך כמוך - הרי עבד מהול
אמור, הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך? בעבד ערל. והגר - זה גר
תושב, אתה אומר: זה גר תושב, או אינו אלא גר צדק? כשהוא אומר:
וגרך אשר בשעריך - הרי גר צדק אמור, הא מה אני מקיים והגר? זה
גר תושב.
ז.
רש"י מסכת יבמות דף מח עמוד ב:
גר תושב
- שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב
על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים.
ח.
תוספות מסכת יבמות דף מח עמוד ב:
זה גר
תושב - פירש בקונטרס שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ומחלל
שבת כעובד עבודת כוכבים וקשה דאם כן נפישי להו משבע מצות
ובמסכת ע"ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר
תושב ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרי' דנכרי ששבת
חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת ובפרק ד' מחוסרי כפרה
(כריתות דף ט. ושם) קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת ונראה
דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך.
ט. חידושי הרמב"ן
מסכת יבמות דף מח עמוד ב:
הגר זה
גר תושב. פירש"י ז"ל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות
ומזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז, וקשיא עליה הא
דגרסינן בפ' ד' מחוסרי כפרה (ט' א') ת"ר גר תושב עושה מלאכה
בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד וכו' עבד ואמה התושבים עושין
מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ר"ש אומר אחד גר ואחד עבד ואמה
התושבים עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול, א"ר אידי בר
גרשון אמר רב אדא בר אהבה הלכה כר' שמעון, הא לדברי כולם לא
הוזהרו על השבת, ואדרבה הרי אמרו (סנהדרין נ"ח ב') גוי ששבת
חייב מיתה, אלא שמעתין בלצורך ישראל היא שהכתוב מזהיר לישראל
שלא לעשות מלאכה בשבת ע"י עבדו בין שהוא ערל ומהול בין ע"י גר
תושב וגזירת הכתוב היא אע"פ שאין גר תושב זה קנוי לו [...]
י.
ריטב"א תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מח עמוד ב:
והגר זה
גר תושב. פרש"י ז"ל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות
והזהירו הכתוב על השבת מפני שמחלל שבת כעובד ע"ז, והקשו עליו
דגר תושב היינו בן נח ובן נח אינו מוזהר על השבת ואע"פ שמוזהר
על ע"ז אדרבה אמרינן התם גוי ששבת חייב מיתה, ועוד דבהדיא אמרו
פ' ארבעה מחוסרי כפרה ר' שמעון אומר אחד גר תושב ואחד עבד ואמה
התושבים עושים מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול ואפסיקנא הלכתא
בהדיא כר"ש, לכ"פ דגר תושב ולא עבד ואמה שלא טבלו לשם עבדות
אינם מוזהרים כלל על השבת אלא שהזהיר הכתוב אלינו שלא יעשו שום
מלאכה לצרכינו וזה איסור תורה, משא"כ בגוי דעלמא שאין במה
שעושה לצרכינו אלא שבות דרבנן [...]
יא. חדושי הרשב"א
על מסכת יבמות דף מח ע"ב:
הגר זה גר תושב.
פרש"י שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבלות, ומזהירו הכתוב על
השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז. ואינו מחוור, דגר תושב היינו בן נח
והוא אינו מוזהר על השבת, אדרבה אמרו ז"ל (סנהדרין נח, ב)
עכו"ם ששבת חייב מיתה. ועוד דבכריתות פ"ד מחוסרי כפרה (ט, א)
אמר ר' שמעון אחד גר תושב ואחד עבד ואמה התושבין עושין מלאכה
בשבת לעצמן כישראל בחול, ואמר ר' אידי בר גרשון אמר רב אדא בר
אהבה הלכה כר' שמעון, ולא אמרה תורה שישבות הגר והעבד אלא
ממלאכתנו, ולא להם אסרה תורה אלא לנו שלא לעשות מלאכתנו ע"י
עבדינו ולא ע"י גר תושב, ואף על פי שאין באמירה לעכו"ם דעלמא
אלא שבות של דבריהם, הכא גזרת הכתוב היא.
יב. המאירי על
מסכת יבמות דף מח ע"ב:
וגדולי הרבנים
שכתבו שגר תושב חייב בשבת שהרי בכלל ע"ז הוא במחילה מהם אינו
כן ואין גר תושב אלא שקבל עליו שבע מצות של בני נח ובן נח אינו
מוזהר על השבת אדרבה נאמר עליו יום ולילה לא ישבותו.
יג. תלמוד בבלי
מסכת כריתות דף ט עמוד א:
דת"ר:
גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו כישראל בחולו של מועד;
ר"ע אומר: כישראל בי"ט; ר' יוסי אומר: גר תושב עושה בשבת לעצמו
כישראל בחול; רש"א: אחד גר תושב ואחד [עובד כוכבים] עבד ואמה
התושבים, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול.
7.13
אסור לגוי
ללמוד תורה. אם הוא עושה כך יש להכותו כעונש. דין זה חל גם על
גר תושב.
ג. חדושי הר"ן על
סנהדרין דף נח ע"ב:
כותי שהכה את ישראל
חייב מיתה. משמע דמדין גזל מייתינן לה דמה לי חבל בגופי' מה לי
חבל בממונו ולפ"ז ל"ש כותי ול"ש ישראל שוין בדבר, ועוד דמהיכא
ילפינן לה מהמצרי שהכה את איש עברי שניהם היו ב"נ, ולי לא משמע
הכי דדוקא ישראל דאע"ג דעדיין לא קבלו התורה כבר הי' להם מצות
יתירות על בני נח וכדכתיבנא לעיל, ועוד דא"כ למה מנו בכלל הז'
מצות שפיכת דמים והיא הריגה לחשבו מכה חבירו, אלא ודאי דוקא
מכה ישראל חייב מיתה ממש כמו שהרגו מרע"ה, אבל הרמב"ם ז"ל כתב
דאין בחיוב מיתה זו ובחיוב מיתה שאמרו בכותי העוסק בתורה
ובחיוב מיתה בכותי ששבת אלא שמודיעין אותו שהוא חייב מיתה
ומכולן עונשין אותו אם יעשה אבל אינו נהרג עליהו, אע"ג דמפשטא
דגמרא לא משמע הכי מדאמרינן בסמוך גבי כותי העוסק בתורה
וליחשבה גבי ז' מצות דמשמע דמעיקר מצוה היא, ועוד מדאפקה מגזל
או מנערה המאורסה שהם חייבי מיתות ממש:
ולכן אין לו להמנע מללמוד בעצמו וללמד לאחרים בשביל מה שיושבת
שם נכרית (עי' אג"מ שם) שאסורה בלמוד התורה דהרי הנכרית עושה
האיסור בעצמה דאין הכרח שתשב שם ואף כשיושבת שם אפשר לה שלא
להאזין ולשמוע ורק שהיא בעצמה עושה מעשה האיסור בזה שהיא מאזנת
ושומעת להבין הוא מעשה שלה וליכא בזה לפנ"ע, ולשמור נכרים
מלעבור על איסורים ליכא שום חיוב ולא שום מצוה ואף ת"ק דרשב"ג
יודה בזה, אף כשאינם גרועים משאר נכרים, ואף לבני נח השומרים
ז' המצות המחוייבים מסתבר שאם הוא באופן שליכא לפנ"ע ליכא חיוב
זה דשמירת אחרים מחטאים שאיכא בישראל אף שאין לומר עלייהו
הלעיטהו לרשע וימות מכיון ששומרים המצות המחוייבות להן, שלכן
הוריתי היתר והוא נכון ואמת.
ה.
שו"ת יביע אומר חלק ב - יו"ד סימן יז:
(יב)
המורם מכל האמור שאסור ללמד תורה לגוי, בין תורה שבכתב בין
תורה שבע"פ, ואסור לענות לו על שאלות דתיות. לבד כשמקשה ומתמיה
על דת ישראל, שמותר להקהות את שיניו ולהשיב לו מלחמה שערה.
וכמ"ש ודע מה שתשיב לאפיקורוס, ה"מ באפיקורוס עכו"ם. (סנהדרין
לח:). וכן מותר ללמדו דיני שבע מצות אף בזה"ז. גם מותר ללמדו
עברית ולשון הקודש ודקדוקה. וקטן דמסברי ליה ומסבר דינו כגדול.
פחות מכן מותר ללמדו תורה.
(8)
Metaphysical opinions on the gentiles
8.1
יהודים הם בני אדם
שלמים. גויים, לעומת זאת, הם אמנם בני אדם, אך לא בני אדם
שלמים. ההבדל בין העם היהודי לשאר העמים דומה להבדל שבין רוח
וחומר, או בין האדם ושאר החיות.
א. מהר"ל מפראג - ספר גבורות השם - פרק מד:
ב. מהר"ל מפראג - ספר נצח ישראל - פרק יד:
ג. מהר"ל מפראג - ספר דרך חיים - פרק ג משנה יד:
8.2
ההבדל שבין נשמת
היהודי ובין נשמת הגוי הוא יותר גדול ועמוק מההבדל שבין נפש
האדם ונפש הבהמה, משום שההבדל בין נפש האדם והבהמה הוא רק הבדל
כמותי אבל ההבדל בין נשמת היהודי ונשמת הגוי הוא איכותי.
א. הרב קוק -
'אורות', אורות ישראל פ"ה פיסקה י (ע' קנו):
ההבדל שבין הנשמה
הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה,
ובין נשמת הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ועמוק,
מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי
נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי.
8.3
לכל יהודי יש שתי
נשמות: נפש בהמית שבאה מקליפה שמעורבת מטוב ורע, ונפש שניה
שהיא חלק אלוה ממעל ממש. לגוי יש רק נפש אחת והיא באה מקליפה
שכולה רע. הנפש הבהמית של היהודים באה מאותה קליפה שממנה באות
נפשותיהן של הבהמות הטהורות. הנפש הבהמית של הגויים באה מאותה
קליפה שממנה באות נפשותיהן של הבהמות הטמאות.
ב. ספר התניא - חלק ראשון - פרק ו:
ג. ספר התניא - חלק ראשון - פרק ז:
8.4
לפי דעות מסויימות
רק היהודים נבראו בצלם אלהים. לפי דעות אחרות גם הגויים נבראו
בצלם אלהים.
א. משנה מסכת אבות פרק ג' משנה יד':
הוּא [ר' עקיבא] הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא
בְצֶלֶם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת
הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים
לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ
בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד), בָּנִים אַתֶּם
לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם
כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן
לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר
(משלי ד), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל
תַּעֲזֹבוּ:
תאני רבי שמעון, זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא קרא לון
אדם, דכתיב (יחזקאל לד ל) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם,
(ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם, מאי טעמא קרא לון אדם, משום
דכתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, אתם ולא שאר עמין,
ובגין כך אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין
אדם.
ד. תוי"ט על מסכת אבות פרק ג משנה יד:
חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה וכו' שנאמר בצלם אלהים עשה את
האדם - פירש"י חביב אדם שנברא בצלם. לכן מוטל עליו לעשות רצון
קונו. ע"כ. ובכל אדם אמר ר"ע. וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא
נאמר לבני נח לא לבני ישראל לבדם ורצה ר"ע לזכות את כל אדם אף
לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפ"ח מהלכות מלכים [הלכה י'].
וז"ל צוה משה רבינו ע"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל
מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא
הנקרא גר תושב בכ"מ וכו' כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן. הרי
זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה"ב. והוא שיקבל אותן
ויעשה אותן. מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה. והודיענו ע"י מרע"ה
שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה
גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם. ולא [צ"ל אלא] מחכמיהם.
עכ"ל. ומעתה אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים ולא רצו ללכת
בה לפרש דברי ר"ע שאמר מאמרו כלפי כל אדם כי אם לישראל בלבד.
ונסמכו במאמרם ז"ל אתם קרויים אדם וכו' והרי זה דרש על דרש.
ובזה נכנסו בדוחק ענין הצלם. ובפי' הכתוב שהביא לראיה. אבל
בעיני זו הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא ר"ע להיישיר לכל באי
עולם כאשר נצטוינו מפי מרע"ה כדברי הרמב"ם. ואם בכפיית חרב הרג
ואבדן נצטוינו כ"ש בכפיית דברים. להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ
צורם. יזכרם לטובה. ושהם חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם.
כי זאת תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד אשר הוא צוה
כדברי הרמב"ם דהואיל שחבבו לבראו בצלמו. לכן מוטל עליו לעשות
רצון קונו כפירש"י. והשתא אתי שפיר דנקט להך קרא. אע"פ שיש כמה
מקראות הקודמים אליו שנאמר נעשה אדם בצלמנו. אבל זה המקרא הוא
שנאמר גבי המצות שנצטוו בהם. לכך הביא לזה הכתוב שכן אמרו הש"י
בטעם המצוה אשר צוה אותם כי בצלם אלהים עשה את האדם ולבני נח
נאמר הכתוב. ולבני נח אמר ר"ע דבריו הללו. ואתי נמי שפיר שאמר
שנברא בצלם. וחסר הנסמך שהוא אלהים הנאמר בכתוב. ואילו גבי
בנים אמר שנקראו בנים למקום. והיינו טעמא שזו ג"כ מדברי התוכחה
להוכיחם ולומר שהם נבראו בצלם ובאיזה צלם נבראו בצלם אלהים
כאומר שהבריאה היתה בצלם אלהים אבל הואיל ואינם מקיימים מצותיו
ואע"פ שאם מקיימים אינם מקיימים מפני אשר צוה אותם אלהים. הנה
הם חסרים מתואר צלם אלהים.
8.5
הגויים הם בחינת
האנושיות בשפלותו. הם לא היו אמורים להתקיים אלמלא היה אדם
הראשון חוטא.
8.6 אצל יהודים
הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה טוב ואינו מצרף מחשבה רעה למעשה
רע, ואילו אצל הגויים להפך - הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה רע
ואינו מצרף מחשבה טובה למעשה טוב.
א.
תלמוד ירושלמי מסכת פיאה פרק א הלכה ב:
מחשבה טובה המקום
מצרפה למעשה מחשבה רעה אין המקום מצרפה למעשה מחשבה טובה המקום
מצרפה למעשה דכתיב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו מחשבה רעה אין
המקום מצרפה למעשה און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' הדא דתימא
בישראל אבל בגוים חילופין מחשבה טובה אין הקב"ה מצרפה מחשבה
רעה הקב"ה מצרפה מחשבה טובה אין המקום מצרפה דכתיב ועד מיעלי
שמשא הוה משתדר להצלותיה ולא כתיב לשיזביה מחשבה רעה הקב"ה
מצרפה מקטל מחמס אחיך יעקב וכי הרגו אלא מלמד שחשב עליו
להורגו והעלה עליו הכתוב כאילו הרגו.
ב. תוספות
קידושין דף לט עמוד ב:
מחשבה רעה אין
הקב"ה מצרפה למעשה – [ובגויים] <(ובעובדי עבודת כוכבים>) איפכא
מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה דכתיב (עובדיה א) מחמס אחיך יעקב
תכסך בושה ונכרת לעולם ולא מצינו שעשה עשו ליעקב שום רעה אלא
מחשבתו הרעה אשר חשב עליו מצרפה הקב"ה למעשה ומחשבה טובה של
[גויים] <(עובדי כוכבים>) אין הקב"ה מצרפה למעשה כדכתיב בדניאל
(ודריוש) עד מעלי שמשא הוה משתדר לשיזבותיה פירוש שהיה דריוש
עושה כל כחו להציל דניאל מגוב אריות אלמא אע"ג שהצילו עד הערב
קאמר קרא שלא הצילו אלא מבקש להצילו מדכתיב לשיזבותי' ולא כתב
ושיזביה:
The concept of ger toshav
(hereinafter GT) is of paramount importance to the ethic
theory of contemporary Orthodox Judaism. It is by means of
this concept that Jewish theologians endeavor to resolve the
moral question pertaining to the problematic attitude on the
part of Judaism toward those of other faiths.
In order to analyze the
problem of Judaism’s attitude to GT it is essential to
clarify the theoretical and historical meanings of this
concept and to determine its present field of reference. We
should keep in mind that the Hebrew term ger toshav
is translated as a resident dweller. This concept has
a dual meaning: on the one hand it implies an alien who
comes from the outside to the Jewish world and hence a
dweller (as opposed to host); on the other hand the word
resident alludes to the fact that he is more than a
guest, but rather someone who has decided to settle in the
Jewish world and to accept its laws.
Historically, the term GT designates a loyal alien residing
lawfully in an area under Jewish jurisdiction. During the
era of the Kings this term had a purely legal rather than
religious connotation, defining the status of a legalized
alien. The concept of GT acquired a religious meaning only
during those times when Jews resided in cosmopolitan empires
– and that meaning existed simultaneously in two versions.
The first version
was the product of the political evolution of
post-Babylonian Judea. As we know, the Persian and
Hellenistic monarchs conceded religious and hierocratic
rather than political self-rule to Judea – the same, in
fact, as to all the other conquered provinces. Within this
framework, the Jews had a certain leeway in imposing their
religious views on those of their neighbors who adhered to
other faiths. This does not mean that they were entitled to
convert gentiles to Judaism by force; however, the cultural
predominance of Judaism, the Jerusalem Temple, and the
Jewish priesthood became a political reality in Judea. The
local gentiles had to define their stance toward the
dominant religious cult instituted by imperial law. The
majority that defied this cult found itself in natural
opposition to the Jerusalem authorities. A certain minority
affixed itself to the state religion and adopted Judaism. A
considerable number of gentiles chose a third option, that
of GT, by refusing to openly profess any other faith without
adopting Judaism. This compromise solution enabled those
gentiles who were unwilling to sever all ties with their own
tradition to live in the Jewish society without being
rejected by it. This produced a social stratum of
partially Judaized gentiles – in other words, GT, i.e.
gentiles who refused to openly identify with other
established religious cults and accepted Judaism as the
ruling territorial religion – short of adopting its rituals.
The other facet
of the concept of GT was a natural offshoot of the second
form of Jewish existence – the Jewish Hellenistic Diaspora.
During the last two centuries BCE the Hellenistic world was
simultaneously experiencing an intellectual upsurge and a
religious crisis, the latter caused by the degeneration of
the old pagan cults, so that the Jewish religious experience
was of considerable interest to that world. It is a known
fact that “Judaization” was a fashionable trend throughout
the Mediterranean. A large number of gentiles in the region
stretching from Gibraltar to the Tigris converted to Judaism
at the time. An even larger portion of non-Jews found
themselves, in one way or another, under the Jewish
religious influence. Thus the Diaspora Jews lived side by
side with gentiles who had voluntarily adopted some of the
religious tenets of Judaism – above all the refusal to
worship visible deities and the idea of Sabbath rest – yet
had not converted to Judaism. It was these gentiles who
became the second type of GT.
It is crucial to
make a distinction between GT in Judea and those in the
Diaspora. While the former identified with Judaism primarily
out of pragmatic considerations, the Diaspora GT were
motivated mainly by the spiritual quest of the Hellenistic
world. While in Judea the GT consisted largely of commoners
in search of a comfortable life, in the Diaspora the ranks
of GT were joined by scions of distinguished families as
well. The Talmudic legends about prominent converts to
Judaism were not baseless fiction – and not a product of the
Palestinian soil.
One way or
another, the GT during the Second Temple period were
“Judaized” gentiles who had not embraced Judaism for one
reason or another. It is unlikely that this “title” was
awarded in some sort of formal procedure or followed any
clear criteria. In certain cases, the status of GT could
have probably been conferred on an incorrigible pagan for
invaluable services rendered to the Jewish community (as
done today in the case of the “righteous gentiles” –
individuals of every faith who helped the Jews during WWII).
As a rule, however, GT were required to make a religious
declaration, which more often than not consisted of
recognizing the Jewish God as superior to the deities
worshipped by other people. Such a GT was allowed access to
Jewish society – not as an equal, but still as someone
preferred over other gentile mortals. This probably accounts
for the “gentle” definition of GT preserved in the Talmud:
“A GT is any gentile who repudiates idolatry.”
The rabbinical
overturn altered the meaning of the concept of GT in a
radical fashion. It was declared (a) no longer valid
(its relevance restricted solely to those times when the
laws of yovel were in force), and (b) theoretically,
according to some views (if the laws of yovel were in
force), applicable to groups of people who never coexisted
with Jews. As a result, the concept of GT was transformed
from a real social category into a tool of theoretical
analysis which served Jewish theoreticians for two
millennia.
Eventually, the
Talmud defined the GT as a gentile who, during the time of
yovel, consistently performs the seven commandments
prescribed by God to the sons of Noah. Moreover, some sages
maintained that it is sufficient for a GT to perform a
single commandment – that of renouncing idol-worship. Others
added two more commandments to the list, while still others
believed that all seven must be observed. The social origins
of this concept leave a reminder of themselves in the
discussion of the sages, who demand that the GT pledge his
commitment to observe the commandments in a Jewish court, or
else publicly acknowledge that by renouncing idolatry, he
has also accepted the superiority of Judaism to all other
religions (actions that are impossible in those places that
have no Jewish communities and are unfamiliar with the
tenets of Judaism, and most importantly, actions that were
never performed by any actual group of Judaized gentiles).
Therefore the following contradiction arose in Talmudic
times: while the sages debated the eligibility of one or
another category of gentiles for the status of GT and the
privileges the GT were entitled to as compared to other
gentiles, the very phenomenon of GT became an anachronism –
this status could not be practically applied to anyone.
This situation
changed only during what is known as the era of the
Rishonim. It was at that time that the applicability of
the concept of GT to entire peoples and religious groups
that were completely indifferent to it was called into
question. Essentially, Jewish thinkers began for the first
time to seriously consider the following questions: (a) what
are the categories of gentiles with which a Jew is allowed
to come into voluntary contact? (b) which types of gentiles
are the Jews commanded to harm whenever possible? (c) can
[collective] gentile ethic norms be viewed as changing for
the better from the standpoint of Judaism?
Some of the
Rishonim utilized the Talmudic principles as the basis
for erecting a new theory of GT, one that was adapted to the
era of the flowering of world religions. These relatively
liberal theoreticians introduced the following axioms: (a)
from now on, the cornerstone idea would be not the religious
customs of the gentile or even of the group of which he is a
member, but rather the theology of the faith professed by
this group; (b) the relations between the Jews and other
peoples are to be directly contingent on the theology in
question. Naturally, the Jewish world was caught up in a
heated debate concerning the essence of Christianity and
Islam. The majority of Jewish sages – including those who
did not accept the new GT theory
– classified Christianity as idolatry while defining
Islam as a legitimate brand of monotheism. A minority
exhibited some leniency toward Christianity, pronouncing it
a flawed version of monotheism, which, though expressly
forbidden to a Jew, probably had no lethal effect on the
Jewish soul.
The
natural expectation was that the Jewish sages would
promulgate friendly contacts with Moslems, and in part with
Christians – in keeping with the ancient dictums concerning
GT. On the other hand, it would have been reasonable to
brand those peoples who continued to engage in idolatry as
enemies, and even to ostracize them. In fact, quite the
opposite took place. The Jewish sages condemned both the
Christians and the Moslems, forbidding all dealings with
them unless absolutely unavoidable; at the same time, they
did not even consider banning contacts (such as business)
with blatant idolaters.
At the same time, a number of Jewish sages engaged in the
development of Jewish apologetics declared (usually in their
apologetic rather than halachic works) that monotheistic
gentiles should not be subjected to all-out property
discrimination, that Jews are permitted to treat and assist
them and to engage in business relations with them – as if
they enjoyed the status of GT.
It is crucial to
note an important innovation made by 14th century
Jewish theoretician Me’iri (המאירי)
who, partly for the purposes of apologetic discussion,
introduced a new theoretical generalization suitable for
modern sociological debates. He decreed that any people
adopting a “conventional religion” which “normalizes the
moral aspect of their existence” are eligible, unlike all
other idolaters, to a status that bears a strong resemblance
to that of GT. It is not quite clear whether Me’iri would
have been content with a mere declaration of “moral
normalization” or whether this normalization was to be put
into actual effect; nor is it clear what would happen if a
people managed to achieve “moral normalization” while
retaining its idolatrous practices. Still, his theory
constituted a groundbreaking innovation:
not only were both Christians and Moslems recognized as
fully reputable gentiles regardless of the subtle points of
their theology, Me’iri’s definition applied automatically
to peoples he had failed to name who profess a more or less
“conventional” religion – all of them are virtual GT.
Thus in the
Middle Ages the concept of GT was reborn in the writings of
some Jewish sages, having outlined additional rights granted
by Judaism to monotheists as compared to idolaters. These
Jewish theologians created a new collective status under
which the gentile was immune from persecution and guaranteed
tolerable treatment – though not full equality. The exact
rights to be enjoyed by this new GT (hereinafter NGT) were
never clearly delineated.
The question of
which gentiles are eligible for the status of NGT, which are
manifestly ineligible, and which are “stuck” in an
indefinite intermediate limbo is more than a theoretical
issue – it is a political one as well. Since the
introduction of the concept of NGT benefits those Jews
wishing to have contacts with certain types of gentiles to a
far greater extent than it does the gentiles themselves, it
is applied in a fairly liberal and encompassing manner – yet
almost invariably without any far-reaching obligations. Thus
many orthodox Jewish communities consider the majority of
today’s Europeans and Americans as NGT, while at the same
time requiring their members to shun them and avoid their
company. Therefore the granting of the status of NGT is
designed more to enable the Jews to function freely within
contemporary society than to secure real rights for
gentiles.
We would like to
conclude by noting that even though mainstream Orthodox
Judaism frequently extends the definition of NGT to include
the majority of today’s Christians and Moslems, the attempts
to “stretch” it over the overwhelming majority of the Third
World population have so far ended in failure.
***
We should keep in
mind that according to the overwhelming majority of Jewish
authorities, the genuine status of GT (the one described in
the Halacha) is presently inapplicable to any gentile. It is
infinitely higher than any possible status of today’s
gentile who has not accepted every dogma of
Judaism without exception. In the Halacha the real
status of a gentile is considerably lower than that of GT.
Consequently, the halachic summary we have presented, which
illustrates the legal status of GT, does not fully reflect
the discrimination practiced against NGT by contemporary
halachic Judaism, for it describes not so much the actual
current attitudes to monotheistic gentiles as to their
ancient social prototype. To put it simply, today even the
most observant gentile is far from the Talmudic ideal of the
ger toshav, whose well-being is to some extent the
responsibility of every Jew.
This is something that the discerning reader should keep in
mind if he wishes to avoid the otherwise inevitable
anachronisms and far-fetched semantic interpretations.
AThe summary of halachic decrees illustrating the
attitude of Judaism to GT
1)
Killing a GT (as
well as any other Gentile, in principle, without a court
hearing, at least in peaceful times) is forbidden. However,
a Jew who murders a gentile (even in peaceful times and even
intentionally) is not punishable by death in the human
courts. According to some opinions he is not punishable at
all by the human courts. But a GT who kills a Jew, purely by
accident and unintentionally, must be put to death.
2)
According to
some opinions it is forbidden to desecrate the Shabbat to
save the life of a GT unless there is a danger of animosity.
3)
In all
situations where one must choose to save either a Jew’s or a
GT’s life or where only one of these two lives can be saved,
the Jewish life must be chosen. It applies even in a
situation where a criminal who is Jewish threatensing the
GT’s life – even then it is forbidden to kill the Jew in
order to save the GT’s life.
4)
According to
some opinions, if a Jew charges an exorbitant price or
conceals the low quality of goods from a GT customer he does
not owe the GT any compensation (as he would owe a Jewish
customer). In any case, it is clear that if a GTgentile
charges an exorbitant price or conceals the low quality of
goods from a Jewish customer, he owes the Jew compensation.
5)
According to
most opinions it is forbidden for a Jew to consume some food
products made by a GT.
6)
According to
most opinions, in all business transactions a Jew must be
given precedence over a GT, even when this causes minor
financial losses.
7)
According to
many opinions it is forbidden to lend money to GT without
interest.
8)
It is forbidden
to delay the payment of the wages of a GT, but the
prohibition is less severe than that of delaying a Jew's
wages.
9)
A GT may not be
appointed to any ruling position over Jews. For example, he
cannot be a judge in a Jewish court of law.
10)
A GT is not
considered a valid witness in a Jewish court of law.
11)
A GT, as opposed
to a Jew, may be easily sentenced to death in a court of
law. This may be done by a single judge, based on the
testimony of a single witness or his own admission of guilt,
with no prior warning, even if the witness is a relative [of
either the judge or the victim].
12)
According to
some opinions, if an animal owned by a Jew damages a GT's
property the Jew is not required to pay any indemnity. But
when an animal owned by a GT damages a Jew's property, the
GT is obliged to pay full compensation.
13)
A GT who robs or
steals from a Jew (or anyone else) must be sentenced to
death, whereas no Jew who robs or steals from anyone is ever
sentenced to death. A Jew who steals from a GT must pay back
only the sum that he stole, whereas a Jew who steals from a
Jew must pay back at least twice the sum he stole.
14)
The death
penalty may be imposed on a GT who abducts a Jew, but not on
a Jew who abducts a GT.
15)
A GT must not
observe the Shabbat, and he also must not establish for
himself a religious festival or a religious day of rest. If
he does he is to be beaten in punishment (and according to
one opinion he is to be executed in punishment). According
to one opinion he must not even establish for himself a
secular day of rest or intentionally rest for a whole day.
16)
A GT must not
study the Torah. If he does he is to be beaten in
punishment.
17)
A Jew is not
required to mourn (e.g. sit shiva) for his GT brother,
sister (that is, the offspring of his father from a gentile
woman), son or daughter (that is, his offspring from a
gentile woman).
18)
A Jew and a GT
mustn’t be buried side by side.
19)
A Jew is not
allowed to eat an animal that was slaughtered by a GT, even
if it was done according to all the the other rules of the
Jewish law.