This work represents a concise outline (or suma) of basic religious laws that determine the attitude toward non-Jews on the part of Jews and Judaism. This suma is bolstered by a series of major relevant excerpts from classical Jewish halachic sources (far from complete, indeed, patently incomplete), which form the foundation of the precepts in question.

Within the limited scope of this paper we could not conduct a detailed analysis of all the halachic concepts contained in Jewish literature regarding the different issues raised here. Nevertheless, we have tried to select and present to the reader a more or less complete set of authoritative views (in their original textual form) on each specific issue. It is important to stress that the views in question were culled from key written works by leading Jewish lawgivers or from major (collective) Jewish religious sources, above all the Talmud. In some instances we also cite particularly relevant views expressed by contemporary authorities. We have summed up these pronouncements and formulated our summary in a simple yet compelling fashion. To be sure, this summary does not reflect every nuance of the complex issues dealt with in the original sources; it does, however, give an unambiguous outline of the existing range of views and practical imperatives created by classical Orthodox Judaism.

We have devoted a separate section to the rather problematic issue of diverse terminology used in Jewish literature to define and classify non-Jews. Without making any attempt to supplant this section, we would nevertheless like to make an important observation. Jewish law reserves a separate category for those gentiles defined by the term גר תושב (ger toshav); according to most views, this group is made up of gentiles who observe the seven Noachide commandments (this definition will be examined in somewhat more detail below). In principle, only this type of gentile has an inalienable right to live (or – to life) according to Jewish law. Only they enjoy certain legal leniences in terms of their property rights. Only they may (or even must) be saved by a Jew when they are drowning in a river, for example. On the other hand, Jewish law reserves a separate category for those gentiles who are explicitly idolaters, treating them with particular disdain: under Jewish law they are to be put to death, at least in theory. Even though the laws applicable exclusively to gentiles granted the status of ger toshav, the laws applicable to idolaters only, and the laws applicable to all gentiles (including those in the ger toshav category) differ greatly, covering a wide range of legal attitudes towards those who fall into these categories, we consider it essential to emphasize two important points.

First, according to the overwhelming majority of accepted views most of today’s gentiles cannot be considered ger toshav. Christians as a group are viewed as idolaters, and as such (at least in theory) are punishable by death. What is more, it seems that even under the most “lenient” contemporary approach, billions of basically decent and respectable gentiles are categorized by the Jewish law as definite idolaters (or persons of the same negative status), and thus they are not entitled to the prestigious status of ger toshav. This applies to all Hindus, Buddhists, atheists, and so on.

Second, even a ger toshav (in fact, even a gentile convert to Judaism) is explicitly discriminated against under Jewish law, as we will see below.

The problem of terminology employed by Jewish sources in classifying gentiles.

In this context, we are obliged to touch, at least in passing, upon the crucial issue of terminology. Halachic literature uses a wide assortment of different terms to denote “gentiles.” To an extent, this variety has a historical character, owing to the fact that Jewish religious literature was created over a lengthy period of time. However, the main reason for this terminological diversity was the natural semantic tendency to classify gentiles (based on one principle or another) in the context of issues and concepts relevant at the time. For example, the word גוי (goy) is usually translated as “gentile”; בן נח (ben Noach) as a descendant of Noah, i.e. a member of mankind; כנעני (kna’ani) as Canaanite, i.e. a member of one of the nations which inhabited Canaan prior to the arrival of the Israelites; כותי (kuti) usually as one belonging to the heretical Samaritan minority, or simply a “heretic”; עובד ע"ז (oved avodah zarah) or עכו"ם (akum, an acronym of oved kochavim umazalot, i.e. “one who worships stars and constellations”) as “idolater”; נכרי (nochri) as “stranger,” “alien”; גר תושב (ger toshav) as “a stranger who permanently resides among Jews.” Some of these terms are random and interchangeable; on the whole, however, they retain their distinct halachic meaning and are used accordingly in various contexts.

The problem of terminology is complicated even more by the censorship (either external, gentile, or internal, Jewish) that was often applied to Jewish texts, replacing the original terms with others considered less offensive in a given period or location. In most cases, the original term can be clearly inferred from the context. Frequently, however, it is impossible to determine with sufficient certainty whether the term before us is the original or one which has been replaced due to censorship. As a result, we cannot be sure which category of gentiles is covered by the law in question: the one specified by the censored text or a different (usually wider) group defined by some other term which had been in the original text. Therefore researchers of Jewish religious law are constrained to search out the original, uncensored sources for this purpose. Fortunately, it is relatively easy today: most classical Jewish works have been reconstructed and published in their original version, based on ancient manuscripts and early printed editions.

Most of the texts used in our research were taken from the Bar-Ilan Responsa CD version 9 and DBS CD version 9. However, we discovered (somewhat to our surprise) that the use of these versions did not solve the problem entirely: the CD texts of the Mishnah, Talmud, Maimonides’ Mishneh-Torah, the Tur, and the Shulchan Aruch contained numerous traces of censored passages. As a result, we had to meticulously compare these texts with the existing uncensored versions, and to correct them whenever necessary. Our corrections were based on the following editions (unless explicitly noted otherwise in the quoted passage):

Mishneh-Torah – based on the Shabtai Frankel edition.

The Babylonian Talmud (inc. the Rashi and Tosafot commentaries) – mostly based on the Steinzaltz edition; treatises which are not included in the Steinzaltz edition are based on the original printed version of the Talmud (Venice, 1520-1523).

Mishnah – based on the edition with Maimonides’ commentaries, published in Jerusalem in 1963 by R. Joseph Kapakh.

Tur and Beit-Yosef (commentaries by R. Yosef Caro to Tur) – based on the Jerusalem edition of the four sections of the complete Tur, 1998.

Shulchan Aruch – based on the Krakow edition of 1578 (the first edition of Shulchan Aruch with Rama commentaries).

Wherever we revised the available standard text by removing the censored corrections, the following signs were used: the original uncensored text was placed in square brackets ([original text]), while the text following censoring (to be omitted) was enclosed in carats (<censored corrections>).

However, finding the correct (original) term is the first and easiest part in the task of interpreting the text. The real difficulty lays in determining the exact meaning of a given term in each book, each specific case, each new context. The problem is that identical terms are used in different texts (or even in different opinions brought in the same text). The most common instance is the word goy, which refers in some cases to all gentiles and only to idolatrous gentiles in others.

In some instances, the differences in meaning are more subtle. Even when the basic meaning of a term is fairly clear, there may be uncertainty as to what precisely makes a gentile fall into a particular category. For example, a ger toshav (the closest a gentile can come to the status of a Jew without actual conversion) is a gentile who fulfills the seven Noachide commandments. However, there are endless discussions in Jewish literature as to the precise meaning of this definition. There are divergent opinions regarding the following questions: when a gentile wishes to become a ger toshav, must he make a formal court declaration of his intention to fulfill the Noachide commandments, or is it enough to observe them in practice? Does he have to observe these commandments out of his belief in Judaism, or is it sufficient that he practices them as ethical standards?

Halachic sources exhibit a wide divergence of opinions concerning these issues. On the one hand, some authorities believe that today no gentile can become a ger toshav even in theory, since this status is applicable only when the laws and commandments related to the notion of יובל (yovel, “the fiftieth year,” when, for example, land sold by Jews reverts to its former owners) are in force. According to this opinion, even a gentile who observes the seven Noachide commandments out of his belief in Judaism is not eligible for the status of ger toshav today. On the opposite extreme, there is the view that any gentile who professes a monotheistic religion, including Christianity, can be considered as ger toshav even today.

To be sure, there is no shortage of intermediate views. For example, a number of authorities believe that the prestigious status of ger toshav may be conferred only on genuine monotheists like the Moslems, but certainly not on Christians. However, there is more. Some of those who hold the latter view assert that the Moslems at least, being genuine monotheists, are entitled to the full status of ger toshav, with all the rights and privileges implied therein; others claim that a Moslem is only partially entitled to the status of ger toshav, applicable only in the context of certain halachic rules but not in general.

In short, the issues we have raised are highly complex, and there is no way to discuss them in every detail within the framework of this paper.

In our suma we have consistently translated the terms goy, nochri, and ben Noach as “gentile”; the same goes for the terms kna’ani, kuti and akum, whenever it was obvious that these “specific” terms were used in lieu of more general ones for reasons of censorship. Only in those cases where the sources explicitly state that the law applies solely to idolaters in the literal sense of the word or where this conclusion is clearly implied, or where the sources stress that the law equally applies to gentiles having the status of ger toshav did we reflect these terminological niceties in our translation.

Summary of halachic rulings on the attitude towards gentiles

1. Killing gentiles and saving their lives

1.1) In principle, every person practicing idolatry (whether a gentile or a Jew) should be put to death by a court of law. Idolatry is attributing divinity to any object (physical or spiritual) other than the one and only G-d, whether this is done through ritual (such as prayer, offerings of incense, or the like) or by a mere statement of faith.

Several contemporary religions, such as Hinduism, Buddhism, and Zoroastrianism, are undoubtedly considered idolatry. As for Christianity, there is a dispute among Halachic authorities, but the vast majority consider it idolatry as well. Islam, on the other hand, is not considered idolatry.

In a situation (such as we have now) where there is no Jewish court of law which can sentence people to death, to corporal punishment, or even to the fines prescribed by the Torah, and which therefore can not judge a man for the sin of idolatry:

It is permissible (and even commanded) for anyone to kill idolatrous Jews (and those Jews, including atheists and agnostics, who publicly reject the divine authority of Halacha) anywhere and anytime it is possible. However, contemporary Halachic authorities have ruled that this law doesn't apply nowadays.

While there is no obligation to kill idolatrous gentiles (nor, in fact, any gentiles who don't obey the 7 Noachide commandments), it is nevertheless forbidden to save their lives. The exact Halachic status of a gentile who doesn't practice idolatry as defined above (and who also can be considered as fulfilling in practice the other Noachide commandments), yet who declares himself to be an atheist or agnostic is not entirely clear, though from some sources it appears that he too should be considered an idolater.

1.2) Killing a gentile (even an idolater, without a court hearing) in peaceful times is forbidden. (According to most opinions, during a war any person from the gentile enemy nations may be killed.) However, a Jew who murders a gentile (even in peaceful times and even intentionally) is not punishable by death in the human courts (under normal circumstances). According to some opinions he is not punishable at all (under normal circumstances) by the human courts. But a gentile who kills a Jew, even purely by accident and unintentionally, must be put to death. This applies to a ger toshav as well.

1.3) It is forbidden to save a gentile who is in mortal danger or cure him from a fatal condition, even for payment, unless there is a danger that a failure to do so will cause animosity towards Jews. According to one opinion it is permissible to save a gentile in mortal danger, but one doesn't have an obligation to do so. This law doesn't apply to a ger toshav, whom Jews have an obligation to sustain.

1.4) A Jew is forbidden to assist a gentile woman in labor. If a Jewish woman works as a midwife, she is obliged to assist in the childbirth to avoid antagonizing the gentiles, but only on a weekday and only for a fee. A Jewish woman is forbidden to breastfeed a gentile baby (except when this is vital to her own health). It is permitted to assist a ger toshav woman in labor (on a weekday) and to breastfeed a ger toshav baby.

1.5) It is forbidden to desecrate the Shabbat to save the life of a gentile, unless there is a danger that a failure to do so will cause animosity. There are different opinions whether this law applies to a ger toshav.

1.6) A gentile woman in labor must not be given assistance on Shabbat, even if no Shabbat violation is involved. One is allowed to assist a ger toshav woman in labor on Shabbat, but only if no severe Shabbat violation is involved.

1.7) Contemporary practical rulings regarding the previous items:

Today a few Rabbinical authorities claim that the danger of provoking gentile animosity by not saving a gentile's life is so great that this consideration applies automatically in any case where there are witnesses (and according to some opinions even where there are no witnesses), and even on Shabbat.

Therefore a Jew who encounters a gentile in danger in a place where there are witnesses (and according to some opinions even where there are no witnesses), and no other person has yet assisted the gentile, must save him, even when it involves violating the Shabbat.

However, a Jewish doctor must try to avoid a situation in which he will have to violate the Sabbath by treating gentiles. Therefore a Jewish doctor is forbidden to work in a hospital that serves only gentiles if he must work on Shabbat. Similarly, a Jewish doctor should use any legal means at his disposal to avoid working on Shabbat in a hospital with a mixed, mostly gentile, patient base; in a hospital with mostly Jewish patients he is not obligated to avoid working on Shabbat, but in any case, it is recommended that this sort of hospital employ gentile doctors to treat gentile patients on Shabbat.

1.8) If a Jew is chasing a gentile in order to murder him, it is forbidden to kill the Jew in order to save the gentile, even if there is no other way to save the gentile's life. A person who kills the Jewish pursuer in order to save the gentile's life must be put to death. But if a gentile (or a Jew) is chasing a Jew in order to murder him, one must kill the pursuer in order to save the pursued person (if there is no other way to save his life). This law applies to a ger toshav as well.

1.9) In a case where someone orders a Jew to kill some innocent person or else he will himself be killed: If the person he is ordered to kill is a Jew then he must not kill him, even if it will result in his own death. If the person he is ordered to kill is a gentile, then it is permissible to kill him to save the life of the Jew (in this situation). It appears that this law applies even if the person whom the Jew is ordered to kill is a ger toshav.

1.10) If an animal owned by a Jew kills a Jew then the animal is killed and its owner is required to pay compensations to the family of the victim. But if an animal owned by a Jew kills a gentile, killing the animal is not required and its owner is not required to pay any indemnity. It appears this law applies even when the victim is a ger toshav.

2. Robbing, cheating and returning lost items to a gentile

2.1) According to some halachic sources, robbing and stealing from a gentile is permissible in principle, and forbidden only because (and when) there is a danger that it will cause the profaning of God’s name or that it may cause harm to Jews. Other sources disagree and claim that robbing and stealing from a gentile is forbidden in any situation. It appears that robbing and stealing from a ger toshav is forbidden by the Torah, according to all opinions.

2.2) In a commercial transaction, if a Jew charges an exorbitant price or conceals the low quality of the goods from a gentile customer he does not owe the gentile any compensation (as he would owe a Jewish customer). According to some opinions, it appears that this law is not applied to a ger toshav; it is forbidden to cheat him and therefore he must be compensated if he is cheated. In any case, it is clear that if a gentile charges an exorbitant price or conceals the low quality of the goods from a Jewish customer, he owes the Jew compensation.

2.3) When a Jew owes money to a gentile who has passed away, the Jew is not obliged to repay the debt to the heirs, provided the latter do not know about the debt. If the heirs ask the Jew whether he owed money to the deceased, it is even permissible to lie to them and deny the debt (provided the Jew knows for sure that they do not know about the debt, so that the name of G-d will not be profaned by his lie).

2.4) In a commercial transaction, if a gentile makes a mistake in a Jew's favor (for example, if he gives back extra change), the money does not have to be returned to him, though it would to a Jew who made a similar mistake. Some commentators even say that a gentile may be actively and intentionally misled and deceived during a commercial transaction, provided he does not notice (and therefore God’s name is not profaned). Others disagree and say that a Jew may only passively benefit from a gentile's mistake, but may not actively and intentionally mislead him.

2.5) According to most opinions if a gentile loses something, it is forbidden to return it to him. Considerations such as compassion or sympathy for his loss do not make the return permissible. But if a Jew who found the lost item presumes that its return will glorify the name of G-d (for as a result the gentiles will glorify the Jewish people and their religion) it is permissible and even a commandment to return it to a gentile. However, if there is a danger that not returning it will cause the profanation of G-d’s name or may cause harm to Jews, then it must be returned to the gentile.

3. Business relations

3.1) It is forbidden for a Jew to consume some food products made by a gentile (even where there are no equivalent products made by Jews): wine, most milk products, and most kinds of food cooked or roasted by a gentile. This law applies to a ger toshav as well.

3.2) According to some opinions, it is forbidden to buy bread from a gentile baker even where there is no Jewish baker. Others permit buying bread from a gentile baker, but only where there is no Jewish baker. And some permit buying bread from a gentile baker even where there is a Jewish baker.

3.3) In all business transactions – purchase and sale, hiring, lending money etc. – a Jew must be given precedence over a gentile, even when this causes minor financial losses.

3.4) According to one opinion, it’s a special Torah commandment to take high interest on loans to a gentile. Also according to this same opinion, one mustn’t forgive the debt of a gentile or postpone its payment date. Others also prohibit lending money without interest to a gentile but do not see this prohibition as a special commandment [whereas it is forbidden to lend money with interest to (or borrow from) a Jew]. According to some opinions, in some conditions where lending money to a gentile may cause affinity between him and the Jew and cause the Jew to be influenced by the ways of the gentiles, it is forbidden to lend money to a gentile altogether. With regard to a ger toshav: according to all opinions it is permitted to lend him money at interest.

3.5) According to some opinions it is permissible to delay the wages of a gentile. According to other opinions it may not be permissible. It is forbidden to delay the payment of the wages of a ger toshav, but the prohibition is less severe than that of delaying a Jew's wages.

3.6) A gentile doesn’t inherit from his Jewish father (for example, when the father converted after the son was born or the son is the child of a Jew from a gentile woman).

4. The place of gentiles in Jewish political and judicial systems

4.1) According to some opinions when the Jews rule over gentiles they mustn’t let a gentile live in our land and even not let a gentile pass through our land on his way elsewhere.

4.2) A gentile (and even a convert to Judaism) cannot be appointed to any ruling position over Jews. A gentile cannot be a judge in a Jewish court of law. Even a convert to Judaism cannot serve as a judge in cases that may result in capital punishment, and according to most opinions a convert cannot judge Jews from birth, even in cases regarding financial matters. (He may, according to all opinions, judge other converts on financial matters.)

4.3) A gentile is not considered a valid witness in a Jewish court of law. This applies to a ger toshav as well.

4.4) Even a convert to Judaism is not allowed to bear witness concerning anything that happened prior to his conversion.

4.5) A gentile, as opposed to a Jew, can be easily sentenced to death in a court of law. This can be done by a single judge, based on the testimony of a single witness or on the defendant’s own addmission, with no prior warning, even if the witness is a relative [of either the judge or the victim]. This applies to a ger toshav as well. According to one opinion, if a Jew sees a gentile transgressing any of the Noachide commandments he can kill the gentile on the spot without bringing him to court, but most opinions disagree and say that even a gentile can be sentenced to death only in a court of law.

4.6) In a lawsuit between a Jew and a gentile, the legal process is as follows: If non-Jewish laws benefit the Jewish party, the ruling is based on them, and the gentiles are told “Such are your own laws!” However, when the Jewish party benefits more from Jewish laws, the ruling is made accordingly, and the gentiles are told “Such are our laws.” It seems that this law does not apply to a ger toshav, who is always judged according to the non-Jewish laws - even if they benefit him.

4.7)If an animal owned by a Jew damages a gentile's property, the Jew is not required to pay any indemnity. But when an animal owned by a gentile damages a Jew's property, the gentile is obliged to pay full compensation. According to some opinions this law applies to a ger toshav as well; according to other opinions it doesn't apply to a ger toshav.

4.8)A gentile (including a ger toshav) who robs or steals from a Jew (or anyone else) must be sentenced to death, whereas a Jew who robs or steals from a gentile (or a Jew) is never sentenced to death. A Jew who steals from a gentile(including a ger toshav) must pay back only the sum that he stole, whereas a Jew who steals from a Jew must pay back at least twice the sum he stole.

4.9) The death penalty may be imposed on one (Jew or gentile) who abducts a Jew, but not on a Jew who abducts a gentile.

5. Emotional and social attitude towards gentiles

5.1) A Jew passing gentile graves or seeing a multitude of gentiles must declare: “Your mother shall be sore confounded; she that bare you shall be ashamed: behold, the hindermost of the nations shall be a wilderness, a dry land, and a desert” (Jeremiah 50:12). A Jew passing a church (and according to one opinion any gentile residence) must say: "The Lord will destroy the house of the proud" (Proverbs 15:25).

5.2) The injunction against harboring hatred in one’s heart applies solely to Jews.

5.3) A Jew is not required to mourn (e.g. sit shiva) for his gentile brother, sister (that is, the offspring of his father from a gentile woman), son, or daughter (that is, his offspring from a gentile woman). A proselyte doesn't have to mourn over his gentile mother and father.

5.4) In respect to a gentile, the law permits revenge and rancor. Similarly, the commandment “Love thy fellow as thyself” does not apply to gentiles.

5.5) The injunction against slander applies only in respect to slandering a Jew.

5.6) It is forbidden to give a gift to a gentile unless one is familiar with him and can therefore expect to get favors in return. This law does not apply to gifts given to an unfamiliar ger toshav – it is permissible to give him a gift unconditionally.

5.7) It is forbidden to praise or bless a gentile.

5.8) It is forbidden to sell real estate to a gentile in the Land of Israel. Some kinds of real estate are not even to be rented to a gentile in the Land of Israel. This law does not preclude transactions between a Jew and a ger toshav.

5.9) A Jew must not take charity from a gentile in public, for this would be considered an embarrassment and would cause the profanation of G-d’s name. A Jew may take charity from a gentile in public only if he cannot get any charity either from a Jew (in public or in private) or from a gentile in private.

5.10) A Jew must pray every day “Blessed be the Lord for not making me a gentile.”

5.11) A Jew and a gentile mustn’t be buried side by side, even if the gentile is a ger toshav. If a Jew was buried next to a gentile it is permissible to take the Jew’s body out of his grave and reinter it, even if the new grave is by the side of a secular Jew.

6. Some characteristics of the gentiles

6.1) According to some sources, cruelty and vengefulness exist only amongst the gentiles.

6.2) Early Halachic sources say that gentiles are suspected of a predeliction to murder, and therefore one must take certain precautions when associating with them. For example, it is forbidden to stay alone with a gentile, it is forbidden to get a haircut from a gentile barber except under certain conditions, etc. Later Halachic sources claim that this suspicion doesn't apply in general these days.

6.3) Many Halachic sources before the era of the Shulchan Aruch say

that gentiles are suspected of having sexual intercourse with animals, and therefore a Jew must not leave his livestock in their care. Later Halachic sources claim that this suspicion doesn't apply today, since today gentile societies also consider bestiality an abomination.

6.4) According to certain sources there are physiological differences between

Jews and gentiles, and therefore medical statements that were proved correct for gentiles are not considered automatically correct for Jews. According to some of these sources the gentile physiology is innately different (“their flesh is as the flesh of asses”), and according to other sources the differences come from the fact that the gentiles eat non-kosher food.

7. Miscellaneous

7.1) A Jewish slave owner was allowed to compel his Hebrew slave (if the slave was sold by a court of law on account of his being a thief and if the slave already had a wife and children) to have intercourse with the owner’s gentile female slave in order to increase the number of his gentile slaves.

7.2) According to certain sources, a Jew is permitted to convert a found gentile boy into a gentile slave.

7.3) It is forbidden to free a gentile slave, unless this is neccesary to enable the fulfilment of a mitzva (such as completing a minyan) or if the slave was injured in an irreversible manner in one of certain important organs.

7.4) According to one opinion, a gentile woman who had a sexual relations with a Jewish man is sentenced to death, as is the case when a Jew has sexual relations with an animal (the animal is killed because it enabled a Jew to sin, even though it is not a sin for the animal itself). Other commentators reject this comparison and therefore the woman is not sentenced to death. In any case, the Jewish man who had sexual relations with a gentile woman is not sentenced to death in court, but if he committed the act in public, he may be killed during its commission. (Similarly, a gentile man who had sexual relations with an unmarried Jewish woman is not sentenced to death.)

7.5) According to most opinions, during a war against gentiles a Jewish man was allowed to have sexual intercourse with a gentile captive woman (though only once), even if she was married and even against her will. According to some opinions it seems that he was not allowed to have sexual intercourse with a captive gentile woman at all before he married her. In either case he could marry her only if she converted to Judaism. If she didn't want to convert she had to sit in his house for a period of time ranging from a month to a year, during which time she had to shave her hair and mourn. During this time it was possible to try to convince her to convert. If at the end of this period she still didn’t want to convert, then according to some opinions it was possible to convert her against her will, and according to some opinions even to marry her against her will. According to other opinions it wasn’t possible to convert her or marry her against her will, but she had at least to accept the 7 Noachide commandments and then she had to be set free. If she refused to abandon idolatry then she was sentenced to death (as are all idolaters).

7.6) The injunction against the desecration of the body of a Jew is more severe than the injunction against the desecration of the body of a gentile. In fact, according to some opinions it is possible that there is no injunction against desecration of the body of a gentile. For this reason, according to some opinions it is permitted to operate on dead gentiles in order to study medicine, but it is forbidden to do the same on dead Jews (and this seems to be the dominant practice today). However, according to some opinions it is forbidden to operate on dead gentiles as well, and, on the other hand, according to other opinions it is also permissible to operate on dead Jews in order to study medicine.

7.7) A gentile woman can breastfeed a Jewish baby, but according to some opinions this is permitted only when there is no other way to feed him. According to all opinions, if there is another way to feed him it is recommended not to feed him from a gentile woman since it can have a bad influence on his soul (even if the gentile woman eats only kosher food).

7.8) A Jew mustn’t eat an animal that was slaughtered by a gentile, even if it was done according to all other rules established by Jewish law. This applies even if the gentile is a ger toshav.

7.9) According to most opinions a gentile cannot circumcise a Jew, even in the presence of other Jews. According to some opinions, if a Jew was circumcised by a gentile the Jew has to undergo a second ritual of “symbolic circumcision.”

7.10) A Torah scroll, tefilin and a mezuza that were written by a gentile are invalid. Tzitzit that was tied to the garment by a gentile is invalid.

7.11) The gentiles mustn’t hold a special religion of their own. The only religious options they have are to obey the Noachide commands or convert to Judaism.

7.12) A gentile must not observe the Shabbat, and he also must not establish for himself a religious festival or a religious day of rest. If he does he is to be beaten in punishment (and according to one opinion he is to be executed in punishment). According to one opinion he must not even establish for himself a secular day of rest or intentionally rest for a whole day. According to most opinions this applies to a ger toshav as well.

7.13) A gentile must not study the Torah. If he does he is to be beaten in punishment. This applies to a ger toshav as well.

8. Metaphysical opinions on the gentiles

8.1) Jews are complete human beings. Gentiles, on the other hand, are human beings, but not complete human beings. The difference between the Jewish nation and other nations is analogous to the difference between soul and matter, or between Man and other animals.

8.2) The difference between a Jewish soul and a gentile one is larger and deeper than the difference between the anima of an animal and that of a human, since the latter is only quantitative whereas the former is qualitative.

8.3) Jews possess two souls: the earthly soul combines both good and bad, while the other one is part of the Almighty. Gentiles have only one soul, and it comes from a sphere that is all bad. The earthly soul of Jews comes from the same sphere as the anima of clean animals. The earthly soul of gentiles comes from the same sphere as the anima of unclean animals.

8.4) According to some opinions only Jews are made in G-d’s image. According to other opinions gentiles are also made in G-d's image.

8.5) Gentiles are creatures occupying a very base level. They would not exist were it not for Adam’s sin in the Garden of Eden.

8.6) In the case of Jews, G-d regards a good thought as a deed but doesn’t regard a bad thought as a deed. In the case of gentiles the opposite is true: the Lord doesn’t regard a good thought as a deed but does regard a bad thought as a deed.

On the attitude towards gentiles – with sources

(1) Killing gentiles and saving their lives

1.1 מעיקר הדין כל אדם העובד עבודה זרה (בין גוי ובין יהודי) חייבים לדונו למיתה בבית-דין. לעניין זה עבודה זרה פרושה ייחוס אלוהות לכל עצם (גשמי או רוחני) מלבד האל האחד והיחיד, בין אם הדבר נעשה באמצעות פולחן מעשי (כמו תפילה, הקטרת קטורת וכדומה) ובין אם באמצעות הצהרת אמונה בלבד.

מספר דתות בנות ימינו כמו הינדואיזם, בודהיזם וזורואסטריאניזם הן בלא ספק, ולכל הדעות, בגדר עבודה זרה. לגבי הנצרות ישנה מחלוקת בין הפוסקים, כאשר רובם המכריע סובר שאף היא נחשבת לעבודה זרה. האיסלם לעומת זאת אינו נחשב כעבודה זרה.

במציאות (כפי שהיא בימינו) שאין בית דין רבני יכול לדון אנשים למוות או לעונשים גופניים ואפילו לקנסות מן התורה, וכתוצאה מכך אין הוא יכול לדון אדם בעוון עבודה זרה:

לגבי יהודים עובדי עבודה זרה (וכן כאלו הכופרים במוצהר בסמכותה האלוהית של ההלכה, ביניהם אתיאיסטים ואגנוסטיים) נפסק שדמם מותר לכל אדם ומצווה על כל אחד להורגם. אמנם אחרוני הפוסקים קבעו שדין זה אינו חל בימינו.

לגבי גויים עובדי עבודה זרה (ולמעשה כל גוי שאינו מקיים את 7 מצוות בני-נח) נפסק שאין מצווה להורגם, אבל מצד שני אסור להצילם. מעמדו ההלכתי של גוי שאינו עובד עבודה זרה כפי שהוגדרה לעיל (וכמו כן מקיים בפועל את שאר מצוות בני-נח), אבל מצהיר על עצמו כאתיאיסט או אגנוסטי, אינו ברור לחלוטין, אבל נראה לפי מקורות מסוייימים שמעמדו יהיה כשל עובד עבודה זרה.

א. רמב"ם הלכות תשובה פרק ג

הלכה ו

ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים והאפיקורוסין והכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים ובביאת הגואל [המשומדים] <המורדים> ומחטיאי הרבים והפורשין מדרכי צבור והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים והמוסרים ומטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו.

הלכה ז

חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד [אלוה זולתו] <כוכב או מזל וזולתו> כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.

הלכה ח

שלשה הן הנקראים אפיקורסין: האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם, והמכחיש נבואתו של משה רבינו, והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים, שלשה הן הכופרים בתורה: האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפרושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס, והאומר שהבורא החליף מצוה זו במצוה אחרת וכבר בטלה תורה זו אע"פ שהיא היתה מעם ה' כגון [הנוצרים ו]ההגרים כל אחד משלשה אלו כופר בתורה.

הלכה ט

שנים הם [המשומדים] <המומרים מישראל>: [המשומד] <המומר> לעבירה אחת [והמשומד] <והמומר> לכל התורה כולה, [המשומד] <מומר> לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפילו היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה [משומד] <מומר> לאותו דבר והוא שיעשה להכעיס, [משומד] <מומר> לכל התורה כולה כגון [החוזר לדתי הגויים] <החוזרים לדתי העובדי כוכבים> בשעה שגוזרין [שמד] <גזרה > וידבק בהם ויאמר מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים טוב לי שאדבק באלו שידם תקיפה, הרי זה [משומד] <מומר> לכל התורה כולה. (השגת הראב"ד: לכל התורה כולה כגון [החוזר לדתי הגויים] <החוזר לדת העובדי כוכבים>. א"א ומי שחוזר [לדתי הגויים] <לדת העובדי כוכבים> הנה הוא מודה [בישו] <באלהיהם> והרי הוא מין.)

ב. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ב

הלכה א

עיקר הצווי [בעבודה זרה] <בעבודת כוכבים> שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבעה היסודות ולא אחד מכל הנבראים מהן ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחלה הרי זה עובד [עבודה זרה] <כוכבים>, וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, כלומר שמא תשוט בעין לבך תראה שאלו הן המנהיגים את העולם והם שחלק ה' אותם לכל העולם להיות חיים והווים ואינם נפסדים כמנהגו של עולם ותאמר שראוי להשתחוות להם ולעובדן, ובענין הזה צוה ואמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם, כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אלו להיות סרסור ביניכם ובין הבורא.

הלכה ב

ספרים רבים חברו עובדי [עבודה זרה] <כוכבים> בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה, צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אע"פ שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני.

הלכה ג

וכל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר [עבודה זרה] <עבודת כוכבים> וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה, ולא [עבודה זרה] <עבודת כוכבים> בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר [עבודה זרה] <עבודת כוכבים> ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אע"פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות.

[...]

הלכה ה

ישראל שעבד [עבודה זרה] <עבודת כוכבים> הרי הוא כעובד [עבודה זרה] <כוכבים> לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה, [משומד לעבודה זרה] <מומר לעבודת כוכבים> הרי הוא [משומד] <מומר> לכל התורה כולה, וכן [המינים] <האפיקורסים> מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים, [והמינים] <והאפיקורסים> הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון, ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה, [ומחשבת מין לעבודה זרה] <ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים>. (השגת הראב"ד: ישראל שעבד וכו' לכל דבריו. א"א אעפ"כ אסור לאבד ממונו בידים מידי דהוה אמסור אבל אם נשא [גויה] <עובדת כוכבים> ואין לו זרע כשר ודאי מותר לאבדו בידים או ליטלו מעצמו.)

הלכה ו

כל המודה [בעבודה זרה] <בעבודת כוכבים> שהיא אמת אע"פ שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, ואחד העובד [עבודה זרה] <עבודת כוכבים> ואחד המגדף את ה' שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף, לפיכך תולין עובד [עבודה זרה] <עבודת כוכבים> כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין.

ג. רמב"ם הלכות מלכים פרק ח

הלכה י

משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר מורשה קהלת יעקב, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר ככם כגר, אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה [כמין שבאומות] <כמן האומות>.

הלכה יא

כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם [אלא] <ולא> מחכמיהם.

רמב"ם הלכות מלכים פרק ט

הלכה ב

בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב, והוא שיעבוד כדרכה, וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה, ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל, ואין מניחין אותו להקים מצבה, ולא ליטע אשרה, ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.

הלכה ג

בן נח שבירך את השם, בין שבירך בשם המיוחד, בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב, מה שאין כן בישראל.

ד. תוספתא מסכת בבא מציעא (ליברמן) פרק ב הלכה לג

הגוים והרועים בהמה דקה ומגדליה לא מעלין ולא מורידין המינין והמשומדין והמסורות מורידין ולא מעלין.

ה. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד

הלכה י

המינים, והם עובדי עבודה זרה מישראל, או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה מין, והאפיקורוסין, והן שכופרין בתורה ובנבואה, מישראל, מצוה להרגן, אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד, ראה אחד מהן שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם ואומר לו הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו.

הלכה יא

אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה ואסור להצילן אם נטו למות, כגון שראה אחד מהן שנפל לים אינו מעלהו, שנאמר (ויקרא י"ט ט"ז) לא תעמוד על דם רעך, ואין זה רעך.

ו. רמב"ם הלכות ממרים פרק ג

הלכה א

מי שאינו [מאמין] <מודה> בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל [המינים] <האפיקורוסין> [ומיתתו בכל אדם].

הלכה ב

מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה [מורידין אותו] ולא מעלין והרי הוא כשאר כל [המינים ו]האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין [והמשומדים] <והמומרין>, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים [אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול].

הלכה ג

במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה <כצדוק ובייתוס> וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו [במינות] <בין הקראים> וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם <הקראים> שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה [ולא ימהר אדם להורגן].

ז. רמב"ם הלכות עדות פרק יא הלכה י

המוסרין והאפיקורוסין [והמינים והמשומדים] <והמומרים> לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן [הגויים] <העכו"ם>, [שהגויים] <שהעכו"ם> לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא.

ח. טור יורה דעה סימן קנח

[הגויים] <בזמן שישראל על אדמתם כנענים> [שיורדים] <שירדו> לבור או למקום סכנה אין על הרואה אותם להעלותן אפילו אם יתן לו שכר לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר ואם מתיירא מהם או משום איבה מרפאין אותם בשכר אבל לא בחנם ומכל מקום אין מורידין אותם לבור בידים אבל המינין והמוסרים ומומר אוכל נבלות להכעיס והאפיקורסים מורידין אותם בידים:

בית יוסף יורה דעה סימן קנח

ב (א) ומ"ש אבל המינין והמסורין וכו'. שם (כו.) תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אבל המינים והמסורות והמשומדים מורידין ולא מעלין א"ל אני שונה לכל אבדת אחיך (דברים כב ג) לרבות את המשומד ואת אמרת מורידין סמי מכאן משומד ולישני כאן במשומד אוכל נבלות לתיאבון כאן במשומד אוכל נבלות להכעיס קסבר אוכל נבלות להכעיס מין הוא. ופירש רש"י מינין הם כומרים לעבודה זרה בין גוים בין ישראלים:

ט. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנח

סעיף ב

האפיקורסים והם שעובדים לעבודת כוכבים (ה) או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה כופר והאפיקורסים והם שכופרים בתורה ובנבוא' מישראל היו נוהגין בזמן הבית להרגם אם יש בידו כח להרגם בסייף בפרהסיא היה הורג ואם לאו היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו כיצד ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר קדם ומסלקו והיה אומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו: הגה ועיין בחושן המשפט סימן תכ"ה מומרים שממרים עצמם לעבודת כוכבים ומטמאים עצמם בין העובדי כוכבים לעבוד עבודת כוכבים כמותם הרי הם כמו מומרים להכעיס והיו מורידין ולא מעלין אותם (תוספות פא"מ) ומכ"מ אם בא לשוב לא החמירו עליו שקשה לפרוש מהם וחיישינן שלא יחזור לסורו (ת"ה סימן קנ"ח):

ש"ך יורה דעה סימן קנח ס"ק ה

(ה) לעבודת כוכבים - בין עובד כוכבים בין ישראל:

י. חזון איש - חיו"ד סי' י"ג אות ט"ז

נראה דאין דין מורדין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוה והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהי' בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין דין זה נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת.

יא. הרב אברהם יצחק הכהן קוק - אגרות הראי"ה, אגרת כ'

ולענין דינא. דע שאע"פ שאסור גמור וחולי רע הוא, אפילו מי שמסתפק ומהרהר על דברי האמונה השלמה, מכל מקום לא מצאנו שדנו חז"ל דין אפיקורוס, כי אם על הכופר, דהיינו המחליט ההיפך. וההחלטה של ההיפך אי אפשר שתמצא כלל בישראל בין שום אדם שלא יהיה רשע גמור ומשקר במזיד.

יב. שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן טו - קונ' משיבת נפש פרק ה

(ט) וכלפי הטענה על אלה האפיקורסים שיש להם דין של מורידין ולא מעלין אפילו בימות החול, אצטט מ"ש בזה בספר חזון איש על חו"מ - יו"ד (בחיו"ד סי' י"ג אות ט"ז) וז"ל: נראה דאין דין מורדין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלוי כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמש בת קול וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוה והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהי' בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין דין זה נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת עכ"ל עיי"ש. ואם כי דבריו עומדים בניגוד לההלכות הפסוקות בזה ברמב"ם ובשו"ע וכן ביתר הפוסקים שפסקו את דינם בלי שום תנאי והגבלת זמן ועת, ולמרות שגם המה חיו כבר בזמן ההעלם שבת קול כבר לא היה משמש והשגחתו ית' כבר לא היתה גלוי' כמו בזמן שהיו נסים מצוין, וצדיק הדור ג"כ לא היו כבר תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, אבל בכל זאת ראוים דברים אלה להשמע כאשר יצאו מפי בעל סמכא כ"כ גדול כהחזו"א זצ"ל.

1.2 הריגת גוי (אפילו עובד עבודה זרה, בלא משפט) בעתות שלום אסורה (לפי רב הדעות בעת מלחמה יש להרוג כל אחד השייך לאומת האויב). אבל יהודי שהורג גוי, אפילו במזיד, אינו נענש במוות בידי בית-דין (בנסיבות רגילות). לעומת זאת גוי שהורג יהודי, אפילו בשוגג, דינו מוות. דינים אלו חלים גם בנוגע לגר תושב.

א. שמות פרק כא פסוק יד:

וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:

ב. מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מס' דנזיקין משפטים פרשה ד:

וכי יזיד איש. למה נאמ' פרשה זו, לפי שהוא אומר, ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו', יכול אף המזיד והשוגג ואחרים והמרפא שהמית והמכה ברשות בית דין והרודה בבנו ובתלמידו במשמע, ת"ל וכי יזיד, [להוציא את השוגג], איש, להוציא את הקטן; איש, להביא את האחרים; רעהו, להביא את הקטן; רעהו, להוציא את אחרים. - איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה, היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו; באמת אמרו, פטור מדיני בשר ודם, ודינו מסור לשמים.

ג. מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי בשלח פרשה א:

ויקח שש מאות רכב בחור, משל מי היו הבהמות שהיו טוענין המרכבות אם תאמר משל מצרים היו והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות ט ו) ואם תאמר משל פרעה היו והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה (שם, שמות ט ג) ואם תאמר משל ישראל היו והלא כבר נאמר וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה (שם, שמות י כו) אלא של מי היו של הירא את דבר ה' נמצינו למדין הירא את דבר ה' הם היו תקלה לישראל מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר טוב שבגוים הרוג טוב שבנחשים רצץ את מחו.

ד. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא:

על רעהו פרט לאחרים רעהו פרט לגר תושב מוציא אני את אחרים שאין להן מצות כיש' ועדאן לא אוציא את גר תושב שיש לו מצות כיש[ר'] ת"ל רעהו פרט לגר תושב להרגו בערמה פרט למתכוין להרג את זה והרג את זה שיפטר דברי ר' שמע' ר['] יהודה אומ' אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ומה ת"ל להרגו בערמה פרט למתכוין להמית את הגוי והמית את בן יש' את בן שמונה והמית את בן תשעה.

ה. משנה מסכת סנהדרין פרק ט משנה ב:

נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, [לנכרי] <לעכו"ם> והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא - פטור.

ו. תוספתא מסכת עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ח הלכה ה:

על שפיכות דמים כיצד גוי בגוי וגוי בישראל חייב ישראל בגוי פטור.

ז. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נז עמוד א:

דקתני רישא: על שפיכות דמים, נכרי בנכרי ונכרי בישראל - חייב, ישראל בנכרי - פטור. - התם היכי ליתני? ליתני אסור ומותר - והתניא: נכרי ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין.

ח. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יג עמוד ב:

אשכחיה רבי יונה לרבי עילאי דקאי אפיתחא דצור, א"ל: קתני בהמה תיעקר, עבד מאי? עבד ישראל לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי - עבד [גוי] <עובד כוכבים>, מאי? א"ל: מאי קא מיבעיא לך? תניא: [הגויים] <העובדי כוכבים> והרועי בהמה דקה - לא מעלין ולא מורידין.

ט. מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק טו הלכה ז:

תני ר' שמעון בן יוחאי, הכשר שבגוים בשעת מלחמה הרוג, הטוב שבנחשים רוץ את מוחו, הכשירה שבנשים בעלת כשפים, אשרי מי שעושה רצונו של מקום.

י. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה א:

כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' (שמות כ' י"ד) לא תרצח.

יא. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב:

הלכה י:

אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הרי זה נהרג עליו, ואם הרג בשגגה גולה.

הלכה יא:

ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנ' (שמות כ"א י"ד) וכי יזיד איש על רעהו, ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי, ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו הרי זה נהרג עליו, שהעבד כבר קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'.

יב. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י:

הלכה א

אין כורתין ברית [לעובדי עבודה זרה] <לשבעה עממין> כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם [לעובדה] <לעבוד עכו"ם> שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו [מעבודתה] <מעבודתם> או יהרגו, ואסור לרחם עליהם שנאמר ולא תחנם, לפיכך אם ראה [גוי עובד עבודה זרה] <מהם> אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה, במה דברים אמורים [בגוי] <בשבעה עממין> אבל המוסרים והאפיקורסין מישראל [מצווה] <היה דין> לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני [שהן] <שהיו> מצירים לישראל ומסירין את העם מאחרי ה' [כישוע הנוצרי ותלמידיו וצדוק ובייתוס ותלמידיהם שם רשעים ירקב].

יג. תוספות מסכת עבודה זרה דף כו עמוד ב:

ולא מורידין - וא"ת הא אמרינן במסכת סופרים [פט"ו] כשר שבכנענים הרוג וי"ל דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה ומביא ראיה מויקח שש מאות רכב בחור ומהיכן היו מהירא את דבר ה' ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות מכל מקום אין מורידין דרבינהו בקרא להתירא דכתי' והיה לך למס ועבדוך (דברים כ).

יד. בית יוסף חושן משפט סימן תכה אות ה:

וגרסינן תו בגמרא (שם) סבר רב יוסף למימר הא דתניא הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין אסוקי בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכול למימר ליה קאי ברי אאיגרא אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר. ודקדק הרמב"ם לכתוב הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה כלומר דהא דתניא (בירושלמי) בסוף קידושין ובמסכת סופרים (ספט"ו) טוב שבהם הרוג בשעת מלחמה וכמו שכתבו התוספות (ע"ז כו: ד"ה ולא) בשם הירושלמי:

טו. ספר יראים סימן קעה [דפוס ישן - רמח]:

תנן [סנהדרין ע"ח ב'] נתכוון להרוג את העובד כוכבים והרג את ישראל פטור דבעי שיתכון לדבר חייב ואינה נקראת רציחה שלא בישראל דכתיב אשר ירצח את רעהו רציחת רעהו נקראת רציחה בעובד כוכבים אינה נקראת רציחה. […]

תולדות הרציחה. שלא להרוג את העובד כוכבים כדתנן בע"ז פ"ב [כ"ו א'] העובדי כוכבים והרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין.

טז. הראב"ן על ב"ק, סימן כב':

דלא תגנוב דומיא דלא תרצח ולא תנאף דהוי בין לישראל ובין לגוי.

יז. משך חכמה על ויקרא פרק כד פסוק יח:

ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש - נראה הא דלא כתביה קרא במשפטים, משום דכאן מיירי אפילו בשל עו"ג.

ולכן א"ש דלא כתוב מכה אדם מות יומת, רק יומת לחודיה, דמצאנו במיתה בידי שמים וכמו והזר הקרב יומת (במדבר ג, י), דממית עו"ג דינו מסור לשמים ויומת בידי שמים, וכמו שאמר במכילתא משפטים (פ' נח) איסי בן עקיבא. יעו"ש.

יח. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב:

הלכה ד

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

הלכה ה

הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר.

יט. משנה מסכת מכות פרק ב משנה ג:

האב גולה על ידי הבן והבן גולה על ידי האב הכל גולין על ידי ישראל וישראל גולין על ידיהן חוץ מ(על ידי) גר תושב וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב.

כ. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה הלכה ד:

גר תושב שהרג את ישראל בשגגה אע"פ שהוא שוגג הרי זה נהרג, אדם מועד לעולם, וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר להרגו הרי זה קרוב למזיד ונהרג עליו הואיל ונתכוון להרגו, וגוי שהרג את הגוי בשגגה אין ערי מקלט קולטות אותו שנאמר לבני ישראל.

כא. מנחת חינוך, מצווה לד – שלא להרוג נקי, אות א:

[...] ההורג גוי ואפילו גר תושב שקיבל עליו שבע מצוות אינו נהרג עליו, וגם אינו בלאו זה. ועיין ר"מ כאן פ"ב הי"א זה לשונו, ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, ובכסף משנה שם הביא בשם מכילתא דפטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים. ופשוט, דהא גר תושב מצוה להחיותו, אבל האידנא שאין מקבלין גר תושב, כמבואר בר"מ פ"י מעכו"ם ה"ו, ודאי דינו כגוי וזה פשוט.

כב. שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג - או"ח סימן י:

פסק הרמב"ם ז"ל: כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה שנאמר לא תרצח, ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר: וכי יזיד איש על רעהו, ואין צריך לומר שאינו נהרג על עכו"ם (הלכות רוצח פ"א ה"א). הא למדת שכל הורג בן אדם בלי הבדל דת או גזע או לאם עובר בלא תרצח, אלא שאינו נהרג במיתת בית דין. אבל הוא נהרג בידי שמים כדכתיב: ולנפש לא יכופר כי אם בדם שופכו, וכן מפורש במכילתא: וכי יזיד איש על רעהו, להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו באמת אמרו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (מכילתא משפטים). וכיון שהתבררה הלכה שרוצח עכו"ם עובר בלא תרצח ונענש במיתה בידי שמים, מזה נלמוד במכש"כ להורג ישראל בשוגג שהוא נפסל לישא כפיו מטעם דאין קטיגור נעשה סניגור, וכן ראוי, להורות לענ"ד.

1.3 אסור להציל גוי שמצוי בסכנת מוות, או לרפא אותו ממחלה קטלנית, אפילו בתשלום, אלא אם כן יש חשש שהדבר יגרום לאיבה מצד הגויים כלפי יהודים. לפי דעה אחת מותר להציל גוי המצוי בסכנת מוות אבל אין חובה לעשות כן. הלכה זו אינה חלה על גר תושב, שאותו יש חובה על היהודים להחיות.

א. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כו ע"א:

סבר רב יוסף למימר, הא דתניא: [הגויים] <העובדי כוכבים> ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, אסוקי בשכר שרי משום איבה; אמר ליה אביי, יכול לומר לו: קאי ברי אאיגרא, אי נמי: נקיטא לי זימנא לבי דואר. תני רבי אבהו קמיה דר' יוחנן: [הגויים] <העובדי כוכבים> ורועי בהמה דקה - לא מעלין ולא מורידין, אבל המינין והמסורות והמומרים - היו מורידין ולא מעלין.

ב. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב:

רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבידרנא ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודת כוכבים. א"ל רב יוסף, והתניא: איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים! כי תניא ההיא - להחיותו.

ג. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כא עמוד ב:

ורבי מאיר: או - להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. - ורבי יהודה: הא לא צריך קרא, כיון דגר אתה מצווה להחיותו, ונכרי אי אתה מצווה להחיותו - לא צריך קרא, סברא הוא.

ד. רש"י מסכת פסחים דף כא עמוד ב:

להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי - אם יש גר ליתנה לו - נתינתו קודמת למכירתה לנכרי, והאי גר - בגר תושב קאמר, שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות.

גר אתה מצווה להחיותו - דכתיב (ויקרא כה) גר ותושב וחי עמך.

ה. רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד:

הלכה יא

ו. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י:

הלכה א

הלכה ב

מכאן אתה למד שאסור לרפאות [עובדי עבודה זרה] <עכו"ם> אפילו בשכר, ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחנם אסור, וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם.

ז. המאירי על מסכת עבודה זרה דף כו/א:

הגוים והרועים בהמה דקה ישראלים שסתמם מתמידים בגזל ומשוקעים בו עד שנעשו בכך כפורקים מעליהם עול תורה אלא שלא מחמת פיקור הם עושים אלא מחמת ממון ומ"מ כל שבא להם ההיזק מאליו אין אנו מצווים להשתדל בהצלתם ואף בזו של גוים צריך אתה לבחון מה שהקדמנו באיזה גוי הוא אומר כן ר"ל שבעובדי האלילים נאמר שלא היו גדורים בדרכי הדתות ואדרבה כל עבירה וכל כיעור יפה בעיניהם וכבר אמר ראש הפילוסופים הרגו מי שאין לו דת הא כל שהוא מעובדי האלהות אף על פי שאינו מכלל הדת אינו בדין זה חלילה וחס וכבר ידעת בגר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות שאתה מצווה להחיותו:

ח. טור יורה דעה סימן קנח:

ט. בית יוסף יורה דעה סימן קנח:

ומ"ש רבינו ומכל מקום אין מורידין אותן לבור בידים. שם בברייתא ומשמע מדברי התוספות (שם: ד"ה ולא) דלאו למימרא שאסור להורידם אלא היינו לומר שאינו מצוה להורידם אע"פ שהם עוברים על ז' מצות ומיהו היכא דמקיימין ז' מצות משמע דאסור להורידם. והא דאמרינן במסכת סופרים (בפט"ו ה"י) כשר שבגוים הרוג היינו בשעת מלחמה וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות רוצח (הי"א):

י. שולחן ערוך חושן משפט סימן תכה סעיף ה:

אבל [הגויים] <העובדי כוכבים> שאין בינינו ובינם מלחמה, ורועה בהמה דקה מישראל במקום שהשדות הם של ישראל, וכיוצא בהם, אין מסבבים להם המיתה, [ואין] <ואסור> להצילן.

יא. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנח סעיף א:

[עובדי ע"ז] <עובדי גלולים משבעה העממין>, שאין בינינו וביניהם מלחמה, ורועי בהמה דקה מישראל בארץ ישראל בזמן שהיו רוב השדות של ישראל וכיוצא בהן, אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן, אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה. (דאז אפילו בחנם שרי, אם לא יוכל להשמט אפילו בחנם). (ב"י בשם הרמב"ן) וכן מותר [לנסות רפואה בכותי] <היה לנסות רפואה באחד משבעה העממים> אם תועיל (תוספות ומרדכי פא"מ ובסמ"ג). וכן הוא בישראל בעל עבירות והעומד ברשעו ושונה בו תמיד, כגון רועי בהמה דקה שפקרו בגזל והם הולכים באולתם. אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד אלא עושה עבירות להנאת עצמו, כגון אוכל נבלות לתיאבון, מצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו.

יב. ש"ך יורה דעה סימן קנח:

ב) אין מסבבין כו' - כלומר אין מצוה להורגם אע"פ שהם עוברים על ז' מצות בני נח ומיהו היכא דמקיימי ז' מצות בני נח משמע דאסור להורידן ב"י וד"מ ומהרש"ל בביאורי סמ"ג הוכיח דפירושו דאסור להורידן עיין שם וכשתעיין בש"ס פרק א"מ (דף כ"ו ע"ב) תראה שאין הוכחתו כלום:

יג. שו"ת משפט כהן (עניני א"י) סימן נח:

ועתה אם באמת גדול הדחק, עד שתלוי בזה ח"ו חורבן הישוב, נראה דיש להתיר במלתא דרבנן למכור, ע"פ דרך המכירה של חמץ הנהוגה במקום דחק, ולסמוך דישמעאלים שאינם עע"ז אין בהם איסור של חני' בקרקע. ואם נאמר דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר, הי' מקום לומר דלא קיי"ל באיסור המכירה טעמא דמפקיע ממעשר (ועי' תוס' ע"ז כ"א ד"ה הא ולח"מ פ"י דע"ז ה"ג), והעיקר הוא טעמא דלא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ובזה י"ל דישמעאלים אינם עע"ז, ודינם כג"ת, ומותר לתן להם חניה בקרקע. (ע' ר"נ ע"ז ד' כ"ו ב' וד' ל"א א' לדעת הרמב"ן בשם הגאונים ולדעת הרמב"ם שדמה אלו הישמעאלים לגר תושב.) ולפו"ר נראה דתלוי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד (שם ה"ו), דהרמב"ם כתב דאין ג"ת נוהג כ"א בזמן שהיובל נוהג, ומשמע שגם לענין ישיבה וחניה בקרקע צריך דוקא שיקבל בפני ג' שלא לעבוד ע"ז, וכל שבע מצות ב"נ, אמנם הראב"ד כתב שאינו מודה לו בישיבת הארץ, משמע דס"ל שגם בזה"ז יש ג"ת לענין ישיבת הארץ, וי"ל דה"נ לענין חני' בקרקע. ומד' הכ"מ משמע דגם הרמב"ם מודה לענין ישיבה, ולא קאמר כ"א שאינו ג"ת לכל הדברים. ובאמת י"ל דיש נפ"מ בין לענין הדברים שנאמר בהם בתורה גר, דבעי' דוקא גר תושב גמור, והיינו להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך, א"כ יש חיוב להחיותו כישראל ממש, אבל מה דאין מפורש דבעי לזה גר, אלא הן הרחקות שמפורש בהו ענין עע"ז, א"כ י"ל פשוט דמהני כל שברור לנו שאינו בכלל זה, (וע' כ"מ המ"א פי"א ה"ז.) ובפרט אומה שלמה המוחזקת בכך ע"פ דתה. וי"ל שלענין הדין דאין מעלין שפיר לא בעי' פרטי דין ג"ת כ"א כשאין עוע"ז ג"כ מותר להעלותו, אלא דחיוב מצד התורה א"א כ"א בג"ת ממש, דגבי' כתיב וחי עמך.

יד. שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קלא:

…ואין לומר דהוה ס"ל גוי' בזמנו לאו עע"ז נינהו דפשוט דהיינו לענין אזיל ומודה וכן לענין סתם יינם דלא אדיקי בזה"ז כולי האי אבל פשיטא דעבודתו ע"ז גמורה היא עמ"ש רמב"ם פי"א ממ"א הל' ד' ובספרי רמב"ם שלפנינו חסר שם וצריך לעיין בדפוס אמשטרדאם או ווינציא דוקא ופשוט דלא מורידין ולא מעלי' [...]

1.4 אסור ליהודי ליילד גויה. אם יהודי עובד בתור מיילד הוא חייב ליילד גם גויה אם הדבר נחוץ כדי למנוע איבה, אבל מותר לו לעשות זאת רק ביום חול ובתשלום. אסור ליהודיה להניק תינוק גוי (אלא אם כן הדבר נחוץ לה לשמירה על בריאותה). מותר ליילד בעלת מעמד גר תושב (שלא בשבת) וכן להיניק תינוקו של גר תושב.

א. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כו עמוד א:

מתני'. בת ישראל לא תיילד את [הנכרית] <העובדת כוכבים>, מפני שמילדת בן [לעבודה זרה] <לעבודת כוכבים>, אבל [נכרית] <עובדת כוכבים> מילדת בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של [נכרית] <עובדת כוכבים>, אבל [נכרית] <עובדת כוכבי'> מניקה בנה של ישראל ברשותה. גמ'. [...] ורמינהו: יהודית מילדת [ארמית] <עובדת כוכבים> בשכר, אבל לא בחנם! אמר רב יוסף: בשכר שרי משום איבה. סבר רב יוסף למימר: אולודי [נכרית] <עובדת כוכבים> בשבתא בשכר שרי משום איבה; א"ל אביי, יכלה למימר לה: דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן.

ב. טור יורה דעה סימן קנד:

נכרית <עובדת כו"ם> לא תיילד לישראלית בינה לבינה מפני שחשודה על שפיכות דמים ואפי' היא מומחית וכן מטעם זה לא תניקו לבנו של ישראל בביתה ואפי' אחרים עומדין על גבה ולא אפי' בבית ישראל אא"כ אחרים עומדין על גבה אבל אם אחרים עומדין על גבה או יוצאין ונכנסין מותר לילך ולהניק בבית ישראל אבל אין להניחו עמה לבדו בלילה וישראלי' לא תניק לבן [גוי] <כנעני> אפי' בשכר. ולא תיילד [לגויה] <לכנענית עובדת עכו"ם> בחנם אבל בשכר מותר. במה דברים אמורים בחול אבל בשבת אסור אפי' בשכר וכתב הרשב"א הא דשרי בשכר דוקא במילדת ידועה שמתעסקה בכך שאז יהיה לה איבה אם לא תעשה. אבל אשה שאינה רגילה בכך אפי' בשכר אסור דליכא איבה דמצי למימר איני בקיאה בכך:

ג. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנד:

סעיף ב

ישראלית לא תניק לבן [כותי] <עובד כוכבים>, אפילו בשכר. (אא"כ יש לה חלב הרבה ומצערת אותה, מותרת להניקו). (מרדכי ואגודה ר"פ אין מעמידין) ולא תיילד [לכותית] <לעובדת כוכבים>, אלא אם כן היא ידועה למילדת, שאז מותרת, ודוקא בשכר ובחול. (אסור [לכותי] <ללמד לעובד כוכבים> אומנות) (הגהת אשירי שם וירושלמי).

ד. שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן קלא:

והנה בפ"ב משבת שכ' רמב"ם דאסור להוליד בשבת אפי' ליכא חלול שבת והוא מוכח מש"ס ע"ז כ"ו ע"א כמ"ש תוספ' שם כ' עליו הכ"מ מפני שיכולה להשמט ולומר שיש בזה חלול עכ"ל מבואר מלשונו זה דלאו מטעם חלול שבת אסור דהא אין בו חילול שבת אלא מטעם מגדל בן לע"ז דכיון דמצי לאשתמוטי ולהטעות העכ"ום ולומר שיש בו חילול שבת ולמאן דלא מינטר שבת לא מחללינין ממילא אסור משום מגדל בן לע"ז א"כ היכי דלא שייך גידול בן לע"ז כמ"ש לעיל דיש בלא"ה הרבה בקיאות שיולידו אותה מותר גם בשבת במקום דליכא חלול שבת והיינו טעמא דמייתי ליה ש"ע בהל' ע"ז כיון דכל עיקר טעמא משום ע"ז ולא משום שבת ואית ביה נפקותא לדינא כנ"ל והיינו דתמה כ"מ על הרמב"ם דלא מייתי ליה נמי בהלכות ע"ז כנ"ל ואפשר דרמב"ם ס"ל כרבי' יונה דלא כרמב"ן אלא אפילו איכא רופאים אחרים נמי אסור לישראל לסייע לזה וא"כ ליכא שום היתר לילד בשבת משו"ה לא מייתי ליה בהל' ע"ז דלא נפקא מיניה מידי מ"מ להלכתא נ"ל דיש לסמוך אהרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה וא"כ מותר אפילו בשבת במאי דלית ביה חילול שבת דהיינו ביושבת על המשבר שכבר עקרו הולד וכמ"ש מג"א סי' ש"ל סק"ו ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא תצו' לנכרי' הבריאה העומדת על צדה לחתוך ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא.

1.5 אסור לחלל שבת כדי להציל את חייו של גוי, אלא אם יש חשש שהדבר יגרום לאיבה מצד הגויים כלפי היהודים. ישנן דעות שונות ביחס לשאלה האם האיסור הזה חל גם על גר תושב.

א. משנה מסכת יומא פרק ח משנה ז:

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם ספק חי ספק מת ספק [נכרי] <עובד כוכבים> ספק ישראל מפקחין עליו את הגל מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו.

ב. רמב"ם הלכות שבת פרק ב:

הלכה כ

היתה חצר שיש בה גוים וישראלים אפילו ישראל אחד ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל, פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אותה חצר מפקחים עליו שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים.

הלכה כא

נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירתם פירש אחד מהן ונכנס לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא אין מפקחין עליו, שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל קבוע וכל הפורש מהן כשהן מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב, לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כולם ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין. (השגת הראב"ד: נעקרו כלן מחצר זו לחצר אחרת. א"א יש מפרשין בהן מפקחין מפני שהוחזק שם ישראל אבל פירשו מהם ארבעה או חמשה ופירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו אין מפקחין שלא הוחזק שם ישראל.)

ג. המאירי על מסכת יומא דף פד/ב:

פיקוח נפש אין הולכין בו אחר הרוב כיצד חצר שהיו בו ישראלים ועובדי האלילים עמהם שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם אחר שאין להם שום דת ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל.

ד. שולחן ערוך אורח חיים סימן שכט סעיף ב:

אין הולכים בפקוח נפש אחר הרוב. אפילו היו ט' [גויים][1] <עכו"ם> וישראל א' בחצר, ופירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו שם מפולת, מפקחין, כיון שנשאר קביעות הראשון במקומו חשבינן ליה כמחצה על מחצה. אבל אם נעקרו כולם ובשעת עקירתן פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפל עליו, אין מפקחין עליו; שכיון שנעקר קביעות הראשון ממקומו, אמרינן: כל דפריש מרובא פריש.

ה. נשמת אברהם (אברהם ס. אברהם), חלק ד', אורח חיים, סימן של, ס"ק ב':

היום מחללין את השבת עבור נכרי שנמצא במצב של סכנת נפשות משום איבה. ואפילו אם הוא נמצא לבד עם החולה, כגון גר שנמצא לבד עם אביו שפתאום איבד את הכרתו והסתכן, וברור שאין כאן משום איבה, בכל זאת, אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, שאעפ"י שמעיקר דינא דגמרא אין מחללין עליו את השבת, האידנא חייבים לחלל בגלל הסיכון אפילו הקטן ביותר, מפני שעלולים הדברים להגיע לסכנת איבה ולפקוח נפש של רבים.

ו. השגות הרמב"ן לספר המצוות - שכחת העשין

מצוה יו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש שדוחה שבת והוא אמרו ית' (פ' בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. ומאמרם בתלמוד (פסחי' כא ב, ע"ז כ א, חולין קיד ב) גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו. והמצוה הזו מנאה בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח. והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה טו). והם שתים מצות באמת:

ז. ספר זהר הרקיע (הרשב"ץ) אזהרות לט:

והרמב"ן ז"ל [...] פירש מצוה זו להציל האח מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שנציל אותו ולרפאותו אם הוא חולה וזו היא מצוות פקוח נפש שדוחה שבת, ונכלל בזה גר ותושב באומרו כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך [...][u1]

1.6 אין ליילד גויה בשבת אפילו כשהדבר אינו מחייב חילול שבת. מותר ליילד בעלת מעמד גר תושב בשבת ובלבד שהדבר אינו מחייב חילול שבת (על כל פנים חילול שבת מדאורייתא).

א. רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה יב:

אין מילדין את הגויה בשבת ואפי' בשכר ואין חוששין לאיבה ואע"פ שאין שם חילול, אבל מילדין את בת גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עליה את השבת.

ב. טור אורח חיים סימן של (מתוך מהדורת ארבעה טורים השלם):

אבל נכרית אין מיילדין אותה בשבת אפילו בשכר, אפילו בדבר שאין בו חילול שבת, ובחול מיילדין אותה בשכר אבל לא בחינם.

ג. בית יוסף אורח חיים סימן של:

(ב) אבל נכרית אין מיילדין אותה בשבת וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (כו.) תנו רבנן בת ישראל לא תיילד את הנכרית מפני שמיילדת בן לעבודה זרה ורמינהו יהודית מיילדת ארמאית בשכר אבל לא בחנם אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה סבר רב יוסף למימר אולודי גויה בשבתא בשכר שרי משום איבה אמר ליה אביי יכלה למימר לה דדידן דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן, וכתבו התוספות (ד"ה סבר) תימה לרב יוסף דסלקא דעתיה דשרי ולאביי דמשני דליכא איבה משמע הא איכא איבה שרי היכי שרינן משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא דאמרינן בפרק שמנה שרצים (קז:) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדת גוזז יש לומר דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת אי נמי כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו עכ"ל וזהו שכתב רבינו אפילו בדבר שאין בו חילול שבת:

ד. שולחן ערוך אורח חיים סימן של' סעיף ב:

כותית אין מילדין אותה בשבת, אפי' בדבר שאין בו חילול שבת.

ה. משנה ברורה סימן של ס"ק ח:

(ח) כותית אין מילדין - ואפילו בשכר דבחול מילדין משום איבה כמבואר ביו"ד סימן קנ"ד הכא אסור משום דיכולה להשתמט ולומר דאין מחללין שבת כ"א לההוא דמנטר שבתא וכתב המג"א ובמקום דאיכא למיחש לאיבה גם בכה"ג שרי אם אין בה חלול. ודע דהרופאים בזמנינו אפי' היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו"ג [אף דגם זה אינו ברור עיין בפמ"ג] איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד השם ישמרנו:

ו. ביאור הלכה סימן של:

כותית - וה"ה ישמעאלית. וגר תושב מילדין אותו מפני שאנו מצווין להחיותו ודוקא בדברים שאינם חילול ואפשר דאפילו באיסור דרבנן דחינן דבכגון זה דמצווין אנו להחיותו לא גזרו [עיין פמ"ג].

ז. כנסת הגדולה (ר' חיים בנבנשתי) או"ח סימן של:

[...] אסור לילד לתוגרמית בשבת אף על פי שאינה עובדת עבודת אלילים משום חלול שבת [...]

ח. שו"ע הרב (ר' שניאור זלמן מלאדי) או"ח סימן של' ס"ק ב:

גויה אין מילדין אותה בשבת אפילו בדבר שאין בו חילול שבת [...] וגם הישראלית היא מילדת ידועה ונותנים לה שכר שמותר לה לילד נכרית בחול משום איבה מכל מקום בשבת אין כאן איבה שיכולה להשמט ולומר הנשים שלנו ששומרות את השבת מותר לילד אותן בשבת אבל שלכם שאינן שומרים את השבת אסור לנו לילד אותן בשבת ואפילו ישמעאלית שאינן עובדי עבודה זרה (ואין איסור לילד אותן בחול כמו בגויים עובדי עבודה זרה שאסרו אותן מפני שמיילדת בן לע"ז מכל מקום בשבת) אסור משום מלאכה שלא לצורך [...] (הואיל ואפשר להשמט בלי איבה) [...][u2]

1.7 הפסיקה הלכה למעשה בימינו בנוגע לפריטים הקודמים:

היום חלק מהסמכויות הרבניות מסכימות שסכנת האיבה שעלולה להיגרם בשל הימנעות מהצלת חיי גוי היא כה גדולה ששיקול זה מופעל באופן אוטומטי במקרה שבו יש עדים למתרחש (ולפי דעות מסויימות אפילו במקום שאין בו עדים) ואפילו בשבת.

לפיכך יהודי שנתקל בגוי המצוי בסכנה במקום שבו יש עדים למתרחש (ולפי דעות מסוימות אפילו במקום שאין בו עדים) ואין אדם אחר שכבר מסייע לגוי, חייב להציל את חיי הגוי, אפילו במחיר חילול שבת.

עם זאת, על הרופא היהודי להשתדל לחמוק מהגעה למצב בו יידרש לטפל בגוי טיפול הכרוך בחילול שבת. על כן, אסור לרופא יהודי לעבוד כלל בבית חולים שמשרת רק גויים אם הדבר מחייב אותו לעבוד גם בשבת. כמו כן, על רופא יהודי העובד בבית חולים מעורב שרוב החולים בו גויים להשתדל בכל דרך קבילה מבחינה חוקית להתחמק מלעבוד בשבתות. בבתי חולים שרוב החולים בהם יהודים אין חובה להתחמק מעבודה בשבת, אבל בכל אופן מומלץ לבתי חולים כאלה להעסיק רופאים לא יהודיים כדי שיטפלו בחולים לא יהודיים בשבתות.

א. הר' משה שטרנבוך, בשבילי ברפואה ו' (תשמ"ד) עמ' מה'-נא' (וכן שו"ת תשובות והנהגות ח"ג סימן שנז):

[...] אבל בבית חולים המיועד רק לעכו"ם, היאך נתיר לו ליכנס להיות רופא שמה ולהביא עצמו לידי חילול שבת, והלא בזה הוא מחלל שבת במזיד ממש [...] והיינו דמי שמכניס עצמו לאונס הוא מזיד, וכאן מי ביקש ממנו ליכנס לבית חולים שמיועד לעכו"ם בלבד [...]

ב. שו"ת אגרות משה חלק או"ח ד סימן עט:

ואם הוא במקום שהרוב עכו"ם ומעט ישראלים שדרים שם מכירים אותו ויודעין לבא אליו כשיצטרכו לרופא במקום סכנה, אז לענין העכו"ם יעשה כדיני המדינה שודאי יש לרופא להיות לו יום חפשי שכיון שהרופא הוא שומר שבת הרי קבע לו יום השבת ליום חפשי שלו שיכול ליסע מביתו ליום ההוא וכן יצטרך לעשות או באופן אחר שלא ימצאהו. ואף שלדין זה ולרוב הדינים אינו נוגע מה שדחויה יותר מהותרה מ"מ זריזות איכא להרופא שיודע שהוא דבר איסור אך שהותרה לפ"נ שיזהר ביותר לחלק בין מה שמותר ובין מה שאסור.

ועתה כשהקדמתי מה שצריך הרופא לידע ואין לחוש שיבא לזלזל בשבת מצד מה שצריך לפעמים בשביל חולה לעשות עבור החולה גם מלאכה בשבת אשיב על שאלת מע"כ בדבר עכו"ם, דהא ברור ופשוט שהתירוץ אמר אביי בע"ז דף כ"ו ע"א דיכולין לומר דידן דמנטרי שבתא מחללינן עלייהו דידהו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן לא תתקבל תשובה כזו במדינות שלנו לא אצל החולים וקרוביהן ולא לראשי המדינה, שלכן ודאי אם הוא בבית חולים ויאמר תירוץ זה לא רק שלא יועיל כלום דכשלא יהיה שם רופא אחר ולא ירצה לרפא ודאי לא ישגיחו על דבריו ואם לא יהיה שם רופא אחר ודאי ידונו אותו כפושע ורוצח אם ח"ו יהיה איזה סבה, שלכן לענין שמוש בבית חולים הרי ודאי בכל בית חולים יש הרבה רופאים וגם הרבה שעדיין צריכין שימוש והרוב הרי רוצים יותר כשלא יצטרכו להיות שם ביום הראשון לשבוע יכולין הרופאים שומרי תורה להחליף שזמנם יהיה לעולם ביום הראשון לשבת ורופאים הנכרים יהיו ביום השבת ואני יודע שהרבה רופאים שומרי תורה עשו כן.

ג. שו"ת יביע אומר חלק ח - או"ח סימן לח:

ח) מסקנא דדינא, מעיקר הדין מותר לרופא ישראל לטפל בחולים נכרים אפי' במלאכות דאורייתא, כל שעושה לכוונת הצלתו מעונש השלטונות, והצלת נפשות חולי ישראל המטופלים בבתי חולים נכרים בחו"ל. וכל מה שאפשר לו להשתמט, באופן שיוכל להתנצל שהוא עסוק בחולה יהודי אחר, חייב לעשות כן. ומה טוב אם הנהלות בתי החולים בארץ ידאגו שיהיו רופאים נכרים לצורך זה, וכן אחיות נכריות, כדי שיטפלו בחולי עכו"ם. ורופאי ישראל יטפלו רק באיסורי שבות דרבנן. וכאשר נוהגים בבתי החולים בירושלים שערי צדק וביקור חולים.

ד. שו"ת באר משה (ר' משה בן אברהם שטרן), חלק ה, סימן קסד, ס"ק ב:

ובאמת במדינתנו ארצות הברית, מדינה של חסד, בנקל יכול הרופא להתפטר מלחלל שבת אפילו חילול מדרבנן והבן היטב, על כן החוב מוטל על כל רופא שומר הדת והמצוות להיות נזהר מלחלל שבת לצורך אינו-יהודי כי חוקי המדינה נותנים לו רשות על זה מאחר שאפשר על ידי אחרים. האמת כי מצאתי בתשובות מצפה ארי' שבמקום חולה שיש בו סכנה דעכו"ם מתיר לעשות אפילו מלאכה דאורייתא ובחולה שאין בו סכנה מתיר לעשות שבות, אבל כל זה לפלפולא, כי למעשה אין שום הכרח כאן באמעריקא להקל - כאשר כתבתי, ובאופן יוצא מן הכלל יש לדון בדבר.

1.8 אם יהודי רודף אחרי גוי במטרה להרגו, אסור להרוג את היהודי כדי להציל את הגוי, אפילו אם אין כל דרך אחרת להציל את חיי הגוי. אם אדם הרג את הרודף היהודי במטרה להציל את חיי הגוי אזי דינו מוות. לעומת זאת אם גוי (או יהודי) רודף אחרי יהודי במטרה להרגו, אזי יש חובה להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף (אם אין דרך אחרת לעשות זאת). הלכות אלו מתייחסות גם לגר תושב.

א. מנחת חינוך, מצווה ת"ר:

ואם רודף אחרי גוי או גר תושב, פשוט שאסור להרגו וההורגו נהרג עליו, דלאו בכלל רעהו הם.

1.9 במקרה שבו מצווים על יהודי להרוג אדם אחר או שיהרגו אותו עצמו: אם האדם שאותו עליו להרוג הוא יהודי אזי אסור לו להרוג אותו אפילו אם הדבר יביא למותו שלו (יהרג ואל יעבור). אבל אם האדם שאותו עליו להרוג הוא גוי אז מותר לו להרוג אותו כדי להציל את עצמו (בסיטואציה זו). דין זה חל ככל הנראה אף אם הגוי שעליו להרוג הוא גר תושב.

א. תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק יד, דף יד, טור ד:

אמר רבי חנינה מתניתא אמרה כן שאין מתרפין משפיכות דמים דתנינן תמן יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש. לא סוף דבר בשאמר לו הרוג את פלוני אלא אפילו חמוס את פלוני תני גוי בישראל אסור ישראל בגוי מותר.

ב. רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ז:

ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך, והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.

ג. רש"י סנהדרין דף עד ע"א:

סברא הוא - שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי: אבוד נשמה ועבירה, מפני נפשו דליכא אלא חדא: אבוד נשמה והוא לא יעבור. דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום "וחי בהם" משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו? הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות:

ד. עמוד הימיני (ר' שאול ישראלי), סימן טז', סעיף ח-ט:

אלא שיש לטוען לטעון שאם אפילו אין עליהם גדר רודף, מכל מקום יהא מותר להציל נפשות ישראל בנפשותם, כיוון שלגבי נכרי אין החומר של שפיכות דמים עד כדי יהרג ואל יעבור. ואם כן הרי זה בגדר פקוח נפש שדוחה כל מצוות שבתורה וידחה גם איסור הריגת נכרי. [...] והאמור שם שאנסוהו לרצוח שאינו עושה הפעולה מדעתו כלל אלא בכוח הכפיה [...].

ה. ספרא בהר פרשה ה:

(א) [...] גר, זה גר צדק, תושב זה גר אוכל נבילו' וחי עמך, חייך קודמים לחייו.

[...]

(ג) וחי אחיך עמך, זו דרש בן פטורי שנים שהיו הולכים במדבר ואין ביד אחד אלא קיתון של מים אם שותהו אחד מגיע ליישוב ואם שותים אותו שנים שניהם מתים, דרש בן פטירי ישתו שתיהם וימותו שנאמר וחי אחיך עמך, אמר לו ר"ע וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך. [u3]

ו. התורה והמצווה (מלבי"ם) על ספרא בהר פרשה ה:

עב) [..] ועל וחי עמך מביא דרשת בן פטורי. שזה רק בישראל אבל בגר תושב גם בן פטורי מודה לר"ע [...] [u4]

1.10 בהמה של יהודי שהרגה יהודי חייבת מיתה ובעליה חייב לשלם כופר לקרובי ההרוג. אבל בהמה של יהודי שהרגה גוי פטורה ממיתה ובעליה פטור מכופר. דין זה חל ככל הנראה גם אם ההרוג הוא גר תושב.

א. משנה מסכת בבא קמא פרק ד:

משנה ה

שור שנגח את האדם ומת מועד משלם כופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבים מיתה וכן בבן וכן בבת נגח עבד או אמה נותן שלשים סלעים בין שהוא יפה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד:

משנה ו

שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם; נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [לגוי] <לעובד כוכבים> והרג בן ישראל לנפלים והרג בן קיימא פטור:

ב. ר' עובדיה מברטנורא מסכת בבא קמא פרק ד:

משנה ה

מועד משלם כופר - ואע"ג דבקמא דנגח קטלינן ליה, אשכחינן מועד, כגון שהרג שלשה נכרים. אי נמי, שהרג שלשה ישראל טריפה. דאטריפה לא קטלינן ליה, דגברא קטילא קטיל. אי נמי, דקטיל וערק לאגמא לאחר שהעידו בו: וכן בבן וכן בבת - תינוק ותינוקת. חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים:

ג. תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ד הלכה ו:

יש כן חייב בכופר וחייב במיתה חייב במיתה ופטור מן הכופר חייב בכופר ופטור מן המיתה פטור מן הכופר ופטור במיתה שור מועד שהמית חייב בכופר וחייב במיתה שור תם שהמית ושור חרש שוטה וקטן שהמית המית גר ועבד משוחרר חייב במיתה ופטור מן הכופר שור שהיה מתחכך בכותל ונפל על האדם נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג בן ישראל לנפלים והרג בן קיימא חייב בכופר ופטור מן המיתה ולעניין הנזקין ר' יהודה מחייב ור' שמעון פוטר שנ' כי יגח עד שיתכוין ליגח ואם היה תם פטור מן הכופר ופטור מן המיתה המית גוי בן שמונה פטור מן הכופר ופטור מן המיתה ר' יהודה או' שור המדבר ושור הקדש ושור גר שמת ואין לו יורשים פטור שנ' והועד בבעליו ולא ישמרנו אין בעלין לאלו יתר על כן אמ' ר' יהודה המית כשהוא של הדיוט ולא הספיק לעמוד בדין עד שהקדישו בעליו המית כשהוא של גר ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת הגר פטור שנ' ולא ישמרנו בעליו והמית ששוות המתתו לשעת עמידתו בבית דין חייב את שלא שוות המתתו לשעת עמידתו בבית דין פטור.

ד. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י:

הלכה א

שור שהמית את האדם בכל מקום בין גדול בין קטן בין עבד בין בן חורין אחד תם ואחד מועד הרי זה נסקל, ואם המית את הגוי פטור כדיניהם.

הלכה ב

ואחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו הרי אלו נסקלין. מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג, שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר ובלבד שיהיה מועד להרוג.

הלכה ג

והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו אדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר, כגון שהרג שלשה גויים ואחר כך הרג ישראל שהמועד לגויים הרי זה מועד לישראל, או שהרג שלשה ישראל טרפה ואחר כך הרג שלם [...]

[...]

הלכה ט

אין הבהמה נסקלת אם המיתה עד שתתכוון להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה, אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, נתכוון לנכרי והרג בן ישראל, נתכוון לנפלים והרג בן קיימה פטור מן המיתה, ואם היה מועד הבעלים חייבין בכופר, או בקנס אם המית עבד, אע"פ שהרג בלא כוונה הואיל והוא מועד לזה.

ה. לחם משנה על הלכות נזקי ממון פרק י:

ואם המית את הגוי פטור בדיניהם – מה שכתב בדיניהן רמז לתת טעם למה כשהרג שור של גוי את ישראל חייב כופר וכשהרג שור של ישראל לגוי פטור מכופר ונתן הטעם שנתן לעיל בפרק ח' הלכה ה' דבהא כדיניהן עבדינן להו ומשום הכי פטור אבל כששור של גוי הרג את ישראל משלם כופר משום קנס שקנסו להם כמו שכתב גבי נזיקין.

ו. מנחת חינוך, מצווה נא, אות טז:

ואם השור הרג אדם טריפה או עובד כוכבים, ואפילו בן נח (גר תושב), אינו נהרג, כן הוא כאן בש"ס מא' ע"א ור"מ ה"ג. ושור של בן נח שהרג לישראל, אפשר להרמב"ן (בראשית לד, יג) דמצווים על הדינים כמו ישראל, אם כן השור בסקילה גם כן. [...] ולדעת הר"מ דאין מצווים על הדינים כמו ישראל, אפשר דאין השור בסקילה כלל [...].

(2) Robbing, cheating and returning lost items to a gentile

2.1 לפי מקורות הלכתיים מסויימים אין איסור מדאורייתא לגנוב ולגזול מגוי, והדבר נאסר רק משום (והיכן שקיימת) סכנה של חילול ה' או איבה (כלומר שהדבר יגרום להווצרות איבה מצד הגויים כלפי היהודים). אחרים חולקים וטוענים שגזל וגניבה מגוי אסורים מדאורייתא ובכל מצב. ביחס לגר תושב נראה שלכל הדעות אסור לגזול ממנו מדאורייתא.

א. ספרי דברים פיסקא שמד:

דבר אחר אף חובב עמים מלמד שלא חלק להם הקדוש ברוך הוא חיבה לאומות העולם כדרך שחלק לישראל תדע לך שכן שהרי אמרו גזילו של נכרי מותר ושל ישראל אסור וכבר שלחה מלכות שני סרדיטיאות ואמרה להם לכו ועשו עצמכם יהודים וראו תורתם מה טיבה הלכו אצל רבן גמליאל לאושא וקראו את המקרא ושנו את המשנה מדרש הלכות והגדות בשעת פטירתם אמרו להם כל התורה נאה ומשובחת חוץ מדבר אחד זה שאתם אומרים גזילו של גוי מותר ושל ישראל אסור ודבר זה אין אנו מודיעים למלכות.

ב. תוספתא מסכת עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק ח הלכה ה:

על הגזל גנב גזל וכן מוצא יפת תואר וכן כיוצא בו גוי בגוי וגוי בישראל אסור וישראל בגוי מותר:

ג. תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק י הלכה טו:

הגוזל את הגוי חייב להחזיר לגוי חמור גזל הגוי מגזל ישראל הגוזל את הגוי ונשבע ומת חייב להחזיר מפני חילול השם.

ד. ספרא פרשת בהר סיני פרק ט:

(ב) רבי שמעון אומר מנין שגזל העכו"ם גזל ת"ל אחרי נמכר יכול מושכו ויצא תלמוד לומר גאולה תהיה לו. יכול יגלום עליו תלמוד לומר וחשב עם קונהו ידקדק עמו: (ג) או אינו מדבר אלא בעכו"ם שאינו תחת ידך וכי מה אתה יכול לעשות לו כשהוא אומר ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו הא בעכו"ם שתחת ידך הכתוב מדבר אם כן דברה תורה בעכו"ם שתחת ידך. על אחת כמה וכמה בעכו"ם שאינו תחת ידך. אם כן החמירה התורה על גזילו של עכו"ם קל וחומר על גזילו של ישראל:

ה. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נז עמוד א:

והתניא: על הגזל, גנב וגזל, וכן יפת תואר, וכן כיוצא בהן - נכרי בנכרי ונכרי בישראל - אסור, וישראל בנכרי - מותר.

רש"י מסכת סנהדרין דף נז עמוד א

ישראל בנכרי מותר - דלא תעשוק את רעך כתיב (ויקרא יט) ולא נכרי, ומדרבנן איכא למאן דאסר משום חילול השם בהגוזל בתרא (בבא קמא קיג, א).

ו. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיא עמוד ב:

ותנא קמא דמאחיך האי רעך מאי עבדי ליה? - ההוא מיבעי ליה לכדתניא: רעך ולא נכרי? נכרי מאחיך נפקא! - חד למשרא עושקו, וחד למשרא גזלו [וקסבר גזל נכרי מותר][2].

ז. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיג עמוד א:

וגזל [גוי] <כנעני> מי שרי? והתניא: אמר ר' שמעון, דבר זה דרש ר"ע כשבא מזפירין: מנין לגזל [גוי] <כנעני> שהוא אסור? ת"ל: (ויקרא כ"ה) אחרי נמכר גאולה תהיה לו, שלא ימשכנו ויצא, יכול יגלום עליו? ת"ל: (ויקרא כ"ה) וחשב עם קונהו, ידקדק עם קונהו! אמר רב יוסף, לא קשיא: הא [בגוי] <בכנעני>, הא בגר תושב. אמר ליה אביי, והא תרוייהו גבי הדדי כתיבי: לא לך אלא לגר, שנאמר: (ויקרא כ"ה) לגר, ולא לגר צדק אלא לגר תושב, שנאמר: לגר תושב, משפחת גר - זה [הגוי] <העובד כוכבים>, כשהוא אומר או לעקר - זה הנמכר לעבודת כוכבים! אלא אמר רבא, לא קשיא: כאן בגזילו, וכאן בהפקעת הלוואתו. א"ל אביי: עבד עברי - הפקעת הלוואתו הוא! רבא לטעמיה, דאמר רבא: עבד עברי גופו קנוי. אמר רב ביבי בר גידל אמר ר"ש חסידא: גזל [גוי] <כנעני> אסור, אבידתו מותרת; גזילו אסור, דאמר רב הונא: מנין לגזל [הגוי] <הכנעני> שהוא אסור? שנאמר: (דברים ו') ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך, בזמן שהן מסורים בידך, ולא בזמן שאינם מסורין בידך;

ח. אליהו רבה (איש שלום) פרשה טז:

אמר לי, רבי מעשה היה בי, שמכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים, ומדדתי לו בבית אפל מחצה על מחצה, אמר לי אתה ואלהים אשר בשמים יודע על מדה שאת מודד לי, מתוך שמדדתיו לא חסרתיו שלש סאין של תמרין, לאחר מיכן נטלתי את המעות ולקחתי בהן כד אחד של שמן, והנחתיו במקום שמכרתי התמרים לגוי, נקרע הכד ונשפך השמן והלך לו, אמרתי לו, בני הכתוב אומר, לא תעשוק את רעך (ויקרא י"ט י"ג), רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי הוא כרעך, הא למדת, שגזל הגוי גזל, ואין צריך לומר אפילו של אח, ומתוך שהקב"ה ראה את בני אדם בעונותיהן שהן עושקין וגוזלין וחומסין זה בזה, חזר ופירש בקבלה על ידי יחזקאל בן בוזי הכהן, ואביו כי עשק עושק וגזל גזל אח (יחזקאל י"ח י"ח).

ט. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ב:

ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר.

י. רמב"ם הלכות גניבה פרק א הלכה א:

כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנ' (ויקרא י"ט י"א) לא תגנבו, ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתן לתשלומין שהגנב חייבה אותו תורה לשלם, ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה ואחד הגונב את הגדול או את הקטן.

יא. חדושי הר"ן על סנהדרין דף נז ע/א:

כותי בכותי וכותי בישראל אסור וישראל בכותי מותר. הא אתיא אליבא דמ"ד דגזל כותי מותר מן התורה ופלוגתא היא בפ' הגוזל בתרא (קי"ג ב') ומיהו מדרבנן אסור מפני חילול השם וכדאיתא התם, ומשמע לי מסתמא דהכי הלכה דגזל הכותי מותר מדאורייתא וכדאמרי' בעלמא ובפ' שור שנגח ד' וה' (ל"ח א') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ראה ז' מצות שנצטוו בני נח ולא קיימם עמד והתיר ממונם.

יב. תלמוד ירושלמי מסכת בבא קמא פרק ד דף ד טור ב:

מעשה ששילח המלכות שני איסרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרי' בת ישר' לא תיילד לנכרית אבל נכרית מיילדת לבת ישראל בת ישראל לא תניק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה לבת ישראל ברשותה גזילו של ישר' אסור ושל נכרי מותר באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילות נכרי שיהא אסור מפני חילול השם.

יג. טור חושן משפט סימן שמח:

אסור לגנוב אפילו כל שהוא אפי' דרך שחוק ואפי' ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך וכל הגונב אפי' ש"פ עובר על לאו דלא תגנובו וחייב לשלם: אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול ואחד הגונב מעובד [ע"ז] <כו"ם> שגניבתו אסור:

יד. בית יוסף חושן משפט סימן שמח:

ומה שאמר ואחד הגונב מעובד עבודה זרה שגניבתו אסור. כ"כ הרמב"ם ז"ל (שם) וכתב הרב המגיד בפרק הגוזל ומאכיל (קיג:) דגזל הגוי אסור והוא הדין לגניבה ואיתא בשאר דוכתי עכ"ל:

טו.שולחן ערוך חושן משפט סימן שמח סעיף ב:

כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו (ויקרא יט, יא) וחייב לשלם, אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון של גוים, ואחד הגונב מגדול או מקטן.

טז. שולחן ערוך חושן משפט סימן שנט סעיף א:

אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל בין [מגוי] <מעובד כוכבים>; ואם הוא דבר דליכא מאן דקפיד ביה, שרי; כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצות בו שיניו; ואף זה אוסר בירושלמי, ממידת חסידות.

יז. שולחן ערוך אבן העזר סימן כח סעיף א:

המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס, אם נתייאשו הבעלים, ונודע שקנה אותו דבר ביאוש, הרי זו מקודשת. ואם לאו, אינה מקודשת. הגה: קדשה בגזל או גניבת [גוי] <עובדי כוכבים>, הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם (מהרי"ו סי' קל"ח).

יח. ים של שלמה, ב"ק, פרק י', סימן כ':

דין דבין גזל הגוי או גניבתו אסור אפילו אי ליכא חילול השם. ואפילו הוא כבוש תחת ידו. …

ומה שכתב רש"י מפני חילול השם. לא נראה לי כלל, דגזל הגוי אסור אפילו בלא חילול השם. אלא נראה לי משום שירחיק עצמו מן הכיעור ודומה לו ויאכל וישתה את שלו, ולא ירגיל את עצמו בגניבה וגזילה. [...] ולא הבנתי דבריהם במה שכתבו איסור הגניבה משום חלול השם. הלא גניבה וגזילה גבי גוי אסור אפילו בליכא חילול השם כמו גבי ישראל. וכן כתב הרמב"ם אחד הגונב מישראל או מן הגוי עובד ע"ז עובר בלאו דלא תגנוב. וכן כתב גבי גזל.

יט. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ו הלכה ז:

דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא.

כ. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ו הלכה יא:

והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם.

כא. שולחן ערוך חושן משפט סימן שע סעיף ג:

(טור הביאו בס"ו) יש מי שאומר שהמשחק בקוביא עם [הגוי] <העובד כוכבים> אין בו משום גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ויישובו של עולם.

2.2 אם במהלך עסקה מסחרית יהודי גובה מחיר מופרז או מסתיר את האיכות הירודה של המוצר מלקוח גוי, הוא אינו חייב לפצותו על כך (כפי שהוא חייב לפצות לקוח יהודי באותו המצב). לפי דעות מסויימות נראה שדין זה אינו חל ביחס לגר תושב שאסור להונותו ויש אם כן לפצותו על אונאה. בכל אופן מובן מאליו שאם גוי גובה מחיר מופרז או מסתיר את האיכות הירודה של המוצר מלקוח יהודי הוא חייב לפצותו על כך.

א. תלמוד בבלי מסכת בכורות דף יג עמוד ב:

אמרי: לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה [לגוי] <לכנעני>; [לגוי] <לכנעני> - (ויקרא כ"ה) מאל תונו איש את אחיו נפקא! חד [בגוי] <בכנעני> וחד בהקדש, וצריכי: דאי כתב רחמנא חד, הוה אמינא: [לגוי] <לכנעני> הוא דאין לו אונאה, אבל הקדש - יש לו אונאה, קמ"ל.

ב. רמב"ם הלכות מכירה פרק יג הלכה ז:

[הגוי] <העכו"ם> אין לו הונייה שנאמר איש את אחיו, [וגוי] <ועכו"ם> שהונה את ישראל מחזיר הונייה בדינין שלנו, לא יהיה זה חמור מישראל.

ג. טור חושן משפט סימן רכז סעיף ל:

[הגוי] <הכנעני עובד כוכבים> אין לו אונאה [וגוי] <וכנעני> שאינה לישראל מחזיר האונאה דלא יהא כח [הגוי] <הכנעני> חמור משל ישראל:

ד. שולחן ערוך חושן משפט סימן רכז סעיף כו:

[וגוי] <ועובד כוכבים> אין לו אונאה, שנאמר: איש את אחיו וגו' (ויקרא כה, יד); [וגוי] <ועובד כוכבים> שהונה את ישראל מחזיר אונאה כדינים שלנו, שלא יהיה זה חמור מישראל.

ה. מסכתות קטנות מסכת גרים פרק ג

הלכה א

איזהו גר תושב, כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל שקיבל עליו שלא להיות אוכל נבילות.

הלכה ב

[..] ועוברים עליו משום בל תונה ובל תעשוק ובל תלין פעולת שכיר.

ו. תלמוד ירושלמי מסכת יבמות פרק ח דף ח טור ד ה"א

אמר רבי יוסה שלא תאמר והוא שווה לישראל בשלשה דברים בלא תעשוק ולא תונה וגולה כישראל.

2.3 יהודי שחייב כסף לגוי שנפטר אינו מחוייב להחזיר את החוב ליורשיו של הגוי, בתנאי שהם אינם יודעים על קיומו של החוב. אם היורשים שואלים את היהודי האם הוא היה חייב כסף לנפטר, מותר ליהודי אף לשקר ולהכחיש את קיומו של החוב (בתנאי שהיהודי יודע בודאות ששאלתם היא סתמית והיורשים אינם יודעים על קיומו של החוב, כך שלא יגרם חילול ה' ע"י השקר שלו).

א. שולחן ערוך חושן משפט סימן רפג ס"ק א:

הגה: וישראל שהיה חייב [לגוי] <לעובד כוכבים> ומת, אם אין [גויים] <עובד כוכבים> יודעין מזה אינו חייב לפרוע ליורשיו (מרדכי פרק קמא דקידושין).

ב. קצוש"ע פרק קפב' הלכה ד' (מתוך המהדורה הבלתי-מצונזרת המופיעה בתקליטור DBS גרסה 9):

אסור לעשוק את חברו אפילו כל שהוא שנאמר לא תעשוק את רעך. ואיזהו עושק, זה שבא ממון חברו לידו ברצון חברו, כגון שיש לו בידו הלואה או שכירות ואינו רוצה לשלם לו, או שמדחהו בלך ושוב לך ושוב. וכיון דכתיב רעך, אינו אסור בגוי, והוא שאין חילול השם בדבר, כגון שלוה מגוי ומת רשאי לכחש לבנו, שאינו יודע בבירור שהוא משקר. אבל כשהגוי יודע שהוא משקר אסור מפני חילול השם. ואף במקום שאינו יודע אינו רשאי אלא להפקיע הלואתו או שאר חוב שהוא חייב לו, אבל חפץ שהוא בעין אסור לכפור שהרי זה הוי גזל ממש. ולא עוד אלא אפילו קנה ממנו חפץ, אסור להטעות אותו בחשבון בנתינת המעות, כמו שנאמר וחשב עם קונהו דמיירי בגוי שהרי אינו מקנה לו החפץ אלא בעד הסכום שהשתוו, והמטעהו בחשבון המעות, הר"ז כגונב את החפץ ולא כמפקיע חובו. ואפילו גניבת דעת שאין בה חסרון מעות, אסור במו"מ כמ"ש בסי' ס"ג. ומ"מ אם הגוי טעה בעצמו, מותר אם לא יהיה חילול השם בדבר, שלא יוודע לו, ונכון שיאמר לו הישראל, ראה שעל חשבונך אני סומך.

2.4 אם במהלך עסקה מסחרית עם יהודי הגוי עושה טעות לטובת היהודי (כמו למשל החזרת עודף רב מדי) היהודי אינו חייב ליידע אותו על טעותו ולהחזיר לו את הכסף, כפי שהוא חייב לעשות במקרה של טעות דומה שנעשתה ע"י יהודי. לפי פרשנויות מסוימות, ליהודי מותר אפילו להטעות את הגוי באופן מכוון בעת בצוע עסקה מסחרית, בתנאי שהוא יודע בודאות שהגוי לא יבחין בהטעיה (ועל כן לא יגרם חילול ה'). פרשנים אחרים חולקים על כך וטוענים שליהודי אמנם מותר לההנות מטעות של גוי, אבל זאת אך ורק אם הגוי טעה מעצמו, ואילו להטעותו או לגרום לו לטעות במכוון אסור בהחלט.

א. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב:

אמר שמואל: טעותו מותרת; כי הא דשמואל זבן [מגוי] <מכותי> לקנא דדהבא במר דפרזלא בד' זוזי, ואבלע ליה חד זוזא. רב כהנא זבן [מגוי] <מכותי> מאה ועשרים חביתא במאה, ואבלע ליה חד זוזא, אמר ליה: חזי דעלך קא סמיכנא. רבינא זבן דיקלא הוא [וגוי] <וכותי> לצלחא, א"ל לשמעיה: קדם ואייתי מעיקרו, [דגוי] <דכותי> מניינא ידע. רב אשי הוה קאזיל באורחא, חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ותלי בה קיטופי דעינבי, אמר ליה לשמעיה: זיל חזי אי [דגוי] <דכותי> נינהו אייתי, אי דישראל נינהו לא אייתי לי. שמע ההוא [גוי] <כותי> דהוה יתיב בפרדיסא, אמר ליה: [דגוי] <דכותי> שרי? א"ל: [גוי] <כותי> שקיל דמי, ישראל לא שקיל דמי.

ב. רש"י מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב:

טעותו - היה חייב לו לישראל וטעה בחשבון דליכא חילול השם.

לקנא דדהבא במר דפרזלא - מזרק של זהב בחזקת של נחושת.

ואיבלע ליה זוזא - ועוד טעות אחרת שעיכב זוז מדמיו והטעהו בחשבון שלקח ג' במקום ד'.

ואמר - רב כהנא [לגוי] <לכותי> חזי דעלך סמיכנא אינו מונה אותם כדי להוציא עצמו מן החשד ל"א [גוי] <כותי> אמר ליה לרב כהנא חזי דעלך סמיכנא זו שמעתי.

לצלחא - לבקע.

מעיקרו - פסקית של צד העיקר קח לצרכי שהן עבים.

[דגוי] <דכותי> מניינא ידע - מנין הפסקים מנה אבל לא נתן עיניו כמה דקים יש וכמה גסים יש.

שיבשא - זמורות.

קטופי - אשכולות.

ג. טור חושן משפט סימן שמח:

אחד הגונב מישראל בין קטן בין גדול ואחד הגונב מעובד [עבודה זרה] <כו"ם> שגניבתו אסור: אבל טעותו <של כותי> [כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלוואתו] <היה> מותר ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם:

ד. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ד:

טעות הגוי כאבידתו ומותרת והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור.

ה. רמב"ם הלכות מכירה פרק יח הלכה א:

אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד [גויים] <עובד כוכבים> ואחד ישראל שוים בדבר זה, היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור.

ו. שולחן ערוך חושן משפט סימן שמח סעיף ב:

כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו (ויקרא יט, יא) וחייב לשלם, אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון של גוים, ואחד הגונב מגדול או מקטן. הגה: טעות [גוי] <עובד כוכבים>, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו, דליכא חילול השם (טור ס"ג). ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, שרי. (מרדכי פרק הגוזל בתרא).

ז. שו"ת מהרש"ם חלק ה סימן מא:

[...] וכבר ביארתי דנגד העכו"ם הוי רק הפקע"ה [הפקעת הלואה] ואסור לזה להודיע להעכו"ם וזכה הלוקח בשלו ואף דבדד"מ אסור להפקיע מעות עכו"ם ודאי דאין לנו לפסוק נגד ד"ת, ואף שדעת מאירי הובא באס"ז ב"ק קי"ג דבעכו"ם הגדורים בדרכי דתות ל"ש ד"ז הנה מדברי כל הפוסקים ל"נ כן וע' בש"ך יו"ד קנ"ח בעכו"ם שאינו מקיים ז"מ [ז' מצוות] וכו' וכבר נודע מד' רמב"ם פ"ח ממלכים דבעינן שיקבל ז"מ מפני ציווי מרע"ה ולא מהכרע הדעת וא"כ רוב עכו"ם שבזה"ז אינם בגדר זה וכיון דגופו מותר מכ"ש ממונו כדאי' בב"ק קי"ז וכל האיסור לשי' כמ"פ רק מדרבנן משום ח"ה [חילול ה'] כנודע וכ"ה בירושלמי פ"ד דב"ק ה"ג להדי' דכל גז"ע [גזל עכו"ם] הוי רק תקנת ר"ג משום ח"ה אבל ברמב"ם פ"י מעכו"ם מוכח כדעת הט"ז שם אבל י"ל דלשי' אזיל דס"ל גז"ע מה"ת וע' בתוס' ע"ז ס"ד ע"ב שכ' דדוקא אחר שדנוהו ב"ד חייב העכו"ם על ז"מ שלו אבל היינו שאין העכו"ם חייב מיתה שיהי' מחויבים להרגו אבל מ"מ י"ל דאין בזה איסור וכד' הש"ך ונהי שאני רגיל לומר ולהזהיר שלא יעשו לכתחלה דבר נגד עכו"ם מכח דברי המאירי אבל ח"ו להוציא ממון והוא פשוט בפי כל ב"ד שבישראל לדון עפ"י הש"ע דהפקע"ה שרי גם בזה"ז והראוני שמבואר בב"י סי' רס"ו להדיא כן וכ"מ משאר פוסקי' וסוגי' דעלמא הכי והפוסק להיפוך הוי כטועה בש"ה [בשיקול הדעת] עכ"פ.

2.5 לפי מרבית הדעות אסור להחזיר אבידה לגוי[3]. רחמים ואהדה אישית כלפי הגוי אין בהם די כדי להתיר את החזרת האבידה. אבל מותר ואף מצווה להחזיר את האבידה לגוי אם היהודי סבור שהחזרתה תביא לידי קידוש ה'. יתר על כן אם קיים חשש שאי-החזרת האבידה לגוי תגרום לחילול ה' או לאיבה כלפי היהודים אזי חובה היא להחזיר את האבידה לגוי.

א. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיג/ב:

אבידתו מותרת דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב מנין לאבידת [הגוי] <הכנעני> שהיא מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר [לגוי] <לכנעני> ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה דלא מחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה אימא ליהדרה אמר רבינא ומצאתה דאתאי לידיה משמע: תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפי' אבידתו אסור.

ב. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עו עמוד ב:

והמחזיר אבידה לנכרי - עליו הכתוב אומר (דברים כ"ט) למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו.

ג. משנה מסכת מכשירין פרק ב משנה ח:

מצא בה מציאה אם רוב [גויים] <עכו"ם> אינו צריך להכריז ואם רוב ישראל צריך להכריז מחצה למחצה צריך להכריז.

ד. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ג:

אבידת הגוי מותרת שנ' )דברים כ"ב ג'( אבידת אחיך, והמחזירה הרי זה עובר עבירה מפני שהוא מחזיק ידי רשעי עולם, ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח, ובמקום שיש חלול השם אבידתו אסורה וחייב להחזירה, ובכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום.

ה. שולחן ערוך חושן משפט סימן רסו:

סעיף א

אבדת [הכותי] <העובד כוכבים> מותרת, שנא' אבידת אחיך (דברים כב, ג). והמחזירה, הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח. ובמקום שיש חילול השם, אבידתו אסורה וחייב להחזירה. ובכל מקום מכניסים כליהם ככלי ישראל, מפני דרכי שלום.

סעיף ב

חייב להחזיר אבידת ישראל אפי' היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון. אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים והכותים וישראל המחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה, [ככותי] <כעובד כוכבים>.

ו. ים של שלמה, ב"ק, פרק י' סימן כ':

ומסיק תניא ר' פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפילו אבידתו אסור פירש כגון שיודע הדבר לגוי, אבל היא דליכא חילול השם אסור להחזיר לו לפי שהוא מחזיק ידי הרשעים. כן כתב הר"ם והסמ"ג והטור. וכתב עוד ואם החזירה כדי לקדש השם כדי שיפארו את ישראל שהם בעלי אמונה הרי זה משובח. וכעין זה הביא הסמ"ג עובדא דירושלמי פרק אלו מציאות. ורחמנא לבא בעי אם דעתו לכך, אבל אם דעתו בעבור שישביחו אותו ולא בעבור אמונת ישראל, או משום שהוא אוהב את הגוי ומרחם עליו - אסור.

ז. תלמוד ירושלמי מסכת בבא מציעא פרק ב דף ח טור ג /ה"ה:

שמעון בן שטח הוה עסיק בהדא כיתנא אמרין ליה תלמידוי ר' ארפי מינך ואנן זבנין לך חדא חמר ולית את לעי סוגין אזלון זבנון ליה חדא חמר מחד סירקאי ותלי ביה חדא מרגלי אתון לגביה אמרין ליה מן כדון לית את צרי' לעי תובן אמ' לון למה אמרין ליה זבנינן לך חד חמר מחד סירקיי ותלי ביה חדא מרגלי אמ' לון וידע בה מרה אמרין ליה לא א"ל לון איזל חזר לא כן אמר רב חונא ביבי בר גוזלון בשם רב התיבון קומי רבי אפילו כמאן דמר גזילו של גוי אסור כל עמא מודיי שאבידתו מותרת מה אתון סברין שמעון בן שטח ברברון הוה בעי הוה שמעון בן שטח משמ' בריך אלההון דיהודאי מאגר כל הדין עלמא.

ח. טור חושן משפט סימן רסו:

אבידת [עובדי עבודה זרה][4] <כותים> <היתה> מותרת לא מיבעיא כל זמן שלא הגיעה לידו שאין חייב לטרוח אחריה ולהשיב אלא אפילו אם באה לידו מותרת ולא עוד אלא שהיה איסור בדבר אם [מחזירין] <החזירו> לו ואם היה חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב היה להחזירה לו וכתב הרמב"ם ואם מחזירה לו כדי לקדש את השם כדי שיתפארו ישראל וידעו שהם בעלי אמונה הרי זה משובח:

ט. בית יוסף חושן משפט סימן רסו:

א. אבידת עובדי עבודה זרה מותרת לא מיבעיא כל זמן שלא הגיע לידו וכו' אלא אפילו אם באה לידו מותרת. בפרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיג) אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת הגוי שהיא מותרת שנאמר (דברים כב ג) לכל אבידת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי ואימא הני מילי היכא דלא אתי לידיה דלא מחייב לאהדורי בתרה אבל היכא דאתי לידיה ליהדרה אמר קרא (שם) ומצאתה דאתאי לידיה משמע ומילתא דפשיטא שכל הגוים שוים בזה בין עובדי עבודה זרה בין שאינם עובדים דהא לאו אחיך נינהו ורבינו שכתב עובדי עבודה זרה לאו דוקא ואיפשר דמשום דבארץ אדום היו המינים מבאישים ריחם של ישראל בעיני המלכים מדין זה וכיוצא בו וחכמי ישראל היו משיבים דלא נאמרו דברים הללו אלא בגוים שבזמן חכמי התלמוד שהיו עובדי הצלמים ולא היו מודים בבורא עולם ולהם קראו עובדי עבודה זרה אבל גוים שבזמן הזה שמודים בבורא עולם אינם בכלל עובדי עבודה זרה לענין דין זה וכיוצא בו. ועוד יש לומר דנקט האי לישנא לכלול ישראל שהוא עובד עבודה זרה שאבידתו מותרת כמו של גוי:

ומ"ש ולא עוד אלא שיש איסור בדבר אם מחזירין לו. בפרק הנשרפין (סנהדרין עו) אמר רב יהודה אמר רב המחזיר אבידה לגוי עליו הכתוב אומר (דברים כט יח) למען ספות הרוה את הצמאה. ופירש רש"י מחזיר אבידה לגוי. השוה וחבר גוים לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצות בוראו שאף לגוים הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם: רוה. אומות העולם ששבעים ואינם צמאים ליוצרם: צמאה. זו כנסת ישראל שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו:

ומה שכתב ואם יש חילול השם אם לא יחזירנה לו חייב להחזירה לו. בפרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיג) תניא רבי פנחס בן יאיר אומר במקום שיש קידוש השם אפילו אבידתו אסור:

י. מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מס' דכספא משפטים פרשה כ

כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אויבך אוֹ חֲמוֹרוֹ תועֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:

שור אויבך. זהו גוי עובד אלילים, דברי רבי יאשיה, וכן מצינו שעובדי אלילים קרויים אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר (דברים כג י) כי תצא מחנה על אויביך, (דברים כא י) כי תצא למלחמה על אויביך. - רבי אליעזר אומר, בגר שחזר לסורו הכתוב מדבר. - רבי יצחק אומר, בישראל משומד הכתוב מדבר. - ר' נתן אומר, בישראל עצמו הכתוב מדבר, אלא מה תלמוד לומר אויבך, אלא אם הכה את בנך, או שעשה עמך מריבה, נעשה אויב לשעה.

(3) Business relations

3.1 אסור ליהודי לצרוך מוצרי מזון מסויימים שיוצרו ע"י גוי (אפילו כאשר אין בנמצא מוצרים מקבלים שיוצרו ע"י יהודי): יין (אף של גר תושב), מרבית מוצרי החלב, וכן מרבית סוגי המזון שבושלו או נצלו ע"י גוי.

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יא:

הלכה ז

גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין, וכן כל [גוי] <עכו"ם> שאינו עובד [ע"ז] <עכו"ם> כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, אבל [הנוצרים עובדי ע"ז הן] <אותם העובדים עכו"ם> [ו]סתם יינם אסור בהנייה.

הלכה ח

כל מקום שנאמר בענין זה שהיין אסור אם היה [הגוי] <עכו"ם> שנאסר היין בגללו עובד [ע"ז] <עכו"ם> הרי הוא אסור בהנייה, ואם אינו עובד [ע"ז] <עכו"ם> הרי הוא אסור בשתייה בלבד, וכל מקום שנאמר [גוי] <עכו"ם> סתם הרי זה עובד [ע"ז] <עכו"ם>.

שו"ע יורה דעה סימן קכג:

(א) סתם יינם של עממים עובדי [אלילים] <כוכבים> אסור בהנאה וה"ה למגעם ביין שלנו: משום גזרת יין שנתנסך [לע"ז] <לאלילים> ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים [לע"ז] <לעבודת כוכבים> י"א דמגע [גוי] <עובד כוכבים> ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה וכן סתם יין שלהם אינו אסור ליהנות ממנו ולכן מותר לגבות בחובו מן [הגויים] <עובד כוכבים> סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם (טור בשם רשב"ם והרא"ש ומרדכי) וה"ה בשאר הפסד כגון אם עבר וקנה או מכר אבל לכתחלה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו (הגהות מיי' פ"ח דמאכלות אסורות והגה' אשיר"י ומהר"ם פדואה סי' מ"ו) ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר וע"ל סימן קל"ב (שם בשם סמ"ג ואגור בשם הגאונים):

שו"ע יורה דעה סימן קכד:

(ב) גר תושב דהיינו שקבל עליו שבע מצו' וכן גר שמל ולא טבל מגען אוסר בשתייה: וכל זמן שלא טבל כראוי מיקרי לא טבל (ר"ן פ' השוכר והגהות מרדכי דיבמות פרק החולץ) ויש מקילין אפילו במגע גר תושב (טור בשם הרא"ש ותוס' ומרדכי) אבל יין שלו ודאי אסור (ב"י):

שולחן ערוך יורה דעה סימן קטו:

סעיף א

חלב שחלבו [גוי] <עובד כוכבים> ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא. היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ, אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו, מותר, אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב. היה לו דבר טמא בעדרו, והישראל יושב מבחוץ [והגוי] <והעובד כוכבים> חולב לצורך ישראל, אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב, אם יכול לראותו כשהוא עומד, מותר, שירא שמא יעמוד ויראהו, והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל. הגה: ולכתחלה צריך להיות הישראל בתחלת החליבה ויראה בכלי שלא יהיה בכלי שחולבין בו דבר טמא (א"ו הארוך כלל מ"ה) ...

חלב של [גויים] <עובדי כוכבים> שנאסרה, אינו מועיל אם יעשו אח"כ גבינות או חמאה ממנה, אלא נשארת באיסורה וכל מה שנעשה ממנה אסור (מרדכי פא"מ ואגודה שם ותשובת מהר"ם סי' רי"ו ואו"ה ורשב"א וב"י ונ"ל שכ"ד הרמב"ם ודלא כהר' המגיד).

סעיף ב

גבינות [הגויים] <העובדי כוכבים>, אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה. ואפילו העמידוהו בעשבים, אסורה. הגה: וכן המנהג, ואין לפרוץ גדר (ב"י), אם לא במקום שנהגו בהם היתר מקדמונים. ואם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה, מותר (אגור פ' שואל). וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו. [...]

סעיף ג

החמאה של [גויים] <עובדי כוכבים>, אין מוחין לאנשי המקום שנוהגין בו היתר. ואם רוב בני המקום נוהגים איסור, אין לשנות. ובמקום שאין מנהג, אם בשלה עד שהלכו צחצוחי החלב, מותרת. הגה: גם מותר לבשלה לכתחלה כדי שילכו צחצוחי חלב (ב"י). ואם בשלה [גוי] <עובד כוכבים>, מותרת, דסתם כליהם אינן בני יומן (ב"י לדעת הפוסקים).

רמב"ם יד החזקה - הלכות מאכלות אסורות פרק יז:

(יד) [גוי] <עכו"ם> שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין וכיוצא באלו (מכל) דבר הנאכל כמות שהוא חי הרי אלו מותרין ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות אם בישלן [הגוי] <העכו"ם> מתחלה ועד סוף ולא נשתתף ישראל עמו בבשולן הרי אלו אסורין משום בשולי [גויים] <עכו"ם>:

(טו) במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא בהם אבל דבר שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תורמוסין ששלקו אותן [גויים] <עכו"ם> אע"פ שאינן נאכלין חיין הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא בהן שעיקר הגזרה משום חתנות שלא יזמנו [הגוי] <העכו"ם> אצלו בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו:

שו"ע יורה דעה סימן קיג:

דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת או לפרפרת שבישלו [גוי] <עובד כוכבים> אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל אסור משום בישולי [גויים] <עובד כוכבים>:

3.2 לפי דעות מסויימות אסור לקנות לחם מאופה גוי אפילו במקום שבו אין אופה יהודי. אחרים מתירים לקנות לחם מאופה גוי, אבל רק במקום שבו אין אופה יהודי. ואחרים מתירים לקנות לחם מאופה גוי אפילו במקום שבו יש אופה יהודי.

א. רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה יב:

אע"פ שאסרו פת [גויים] <עכו"ם>, יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום [הגוי] <העכו"ם> במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שהוא שעת הדחק, אבל פת בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל שעיקר הגזירה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלן.

ב. שו"ע יורה דעה סימן קיב:

(א) אסרו חכמים לאכול פת של עממים עובדי [עבודה זרה] <כוכבים> משום חתנות (ואפילו במקום דליכא משום חתנות אסור) (רשב"א סימן רמ"ח) ולא אסרו אלא פת של חמשת מיני דגן אבל פת של קטנית ושל אורז ודוחן אינו בכלל פת סתם שאסרו:

וגם אינו אסור משו' בישולי [גויים] <עובדי כוכבי'> אם אינו עולה על שלחן מלכי' (טור וב"י בשם תשו' הרא"ש):

יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מנחתום [הגוי] <העובד כוכבים> במקום שאין שם נחתום ישראל מפני שהיא שעת הדחק (וי"א דאפילו במקום שפת ישראל מצוי שרי) (ב"י לדעת המרדכי וסמ"ק והג"א ומהרא"י ואו"ה ריש כלל מ"ד) אבל פת של בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל שעיקר הגזרה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבא לסעוד אצלם: ולא מיקרי פת בעל הבית אלא אם עשאו לבני ביתו אבל עשאו למכור מיקרי פלטר אע"פ שאין דרכו בכך וכן פלטר שעשאו לעצמו מיקרי בעל הבית (כך משמע בב"י):

3.3 בעת ביצוע כל עסקה מסחרית: קניה, מכירה, השכרה, שכירת עובדים, הלוואה וכו' יש לתת עדיפות ליהודי על פני גוי, אפילו במקום שהדבר עלול לגרום הפסדים כספיים קלים.

א. ספר החינוך מצוה שלז:

ועוד דרשו בזה הכתוב, אם באת לקנות קנה מישראל, שנאמר או קנה מיד עמיתך.

ב. שו"ת הרמ"א סימן י:

היסוד הגדול השלישי, הנה הוא במדרש תורת כהנים פרשת בהר והוא בספרא בהר פרשתא ג בשינוי לשון, ועיין תורה תמימה ויקרא כה יד אותיות פג - פה "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו…"' (ויקרא כה, יד) למדה תורה דאם באת לקנות קנה מיד עמיתך, וכן למכירה... ואין לומר דזהו דוקא כשהכותי והישראל נותנין בערך ובמקח אחד, אבל כשהכותי מוזיל טפי שרי ליקח ממנו כדי להרויח במקחו. הנה דברים אלו ג"כ הבל המה, דהא גרסינן פרק איזהו נשך (ב"מ עא, א): תני רב יוסף "אם כסף תלוה את עמי" (שמות כב, כד) עמי וכותי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם כו'. ופריך בגמרא עמי וכותי עמי קודם פשיטא, ומשני אמר רב נחמן אמר רב הונא, תנא לא נצטרכה אלא דאפילו לכותי ברבית שנאמר לנכרי תשיך (דברים כג, כא) אפ"ה דוחה עשה של אם כסף תלוה עשה זו.

ג. שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן מח:

ומעתה בנדון דידן שבעל הבית עסוק בעבודה, ועבודתו מחייבתו לשכור פועלים מישראל אין שעור שליש או חומש נוסף על השכר של פועל לא יהודי מוציא אותו ידי חובתו אלא צריך לקיים המצוה כתקנה בעין יפה במדת כי טוב לו עמך וחי אחיך עמך. ועוד נראה לומר דמצות עבודה עברית אעפ"י שהיא מצוה דרבנן מלאו הבא מכלל עשה הואיל ובטול מצות עשה זו היא בקום ועשה בהעסקת פועלים לא יהודים היא נדונה כדין מצות לא תעשה שנאמר בה בכל מאדך. וכ"כ הרדב"ז בתשובתיו והבי"ד הפ"ת סי' קפ"ז ס"ק ד' עי"ש.

מהאמור אנו למדים שמצוה על בעל הבית והפועל, היצרן והלוקח, לסחור בתוצרת ישראל ולעבוד אצל ישראל ועל ידי פועל ישראל בתשלומי שכר הוגן קבועים וקצובים עפ"י בית דין מוסמך או עפ"י מנהג המדינה. והנלע"ד כתבתי.

ד. שו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ג - חו"מ סימן י:

מסקנא דמילתא: הרוצה לקנות חפץ ויש לפניו נכרי וישראל המוכרים את אותו חפץ או סחורה, כל היכא דמוכרים במחיר שוה, יש להקדים הקניה מהישראל כדי לקיים את מצות חז"ל שלמדונו בתו"כ, שעמיתך קודם לנכרי בענין מקח וממכר.

ובמקום שהישראל מוכר יותר ביוקר, אם זהו דבר מועט, ג"כ ראוי ונכון להקדימו לישראל, [ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סי' קכט) שכתב דשיעור מועט היינו שיעור של הפרש שתות (שש עשרה וחצי אחוז בערך) יעו"ש. [...] היכא שהקונה הוא תגר וכיו"ב שוהו עיקר מחייתו ופרנסתו, יש להקל שאף בהפרש מועט א"צ להקדים הישראל אם הוא מיקר יותר מהנכרי, כי היא שמלתו לעורו, וכמתבאר מתשובת המהר"ם שיק הנ"ל (חחו"מ סי' לא) דבתגר שענין הקניה הוא כרי חייו א"צ להקדים הישראל, כשם שאין צריך להקדים הלואת ישראל בחינם לנכרי בריבית במקום שהוא כדי חייו.

וכן במקום שהישראל והנכרי מוכרים בשוה, אבל חנותו של הנכרי נמצאת יותר קרוב מחנותו של הישראל, אם חנותו של הישראל נמצאת במרחק רב (יותר ממהלך מיל), ויש בדבר טורח גדול להגיע אליו, שפיר יכול לקנות מהנכרי, אבל אם חנותו של הישראל נמצאת במרחק מועט נכון וראוי להתאמץ לקנות ממנו, ובפרט שהוא שומר תורה ומצוות ואת יראי ה' יכבד, ולקיים מצות רבותינו שבתו"כ דיש להקדים הישראל בענין מקח וממכר.

ה. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויקרא סימן ו:

[...] זש"ה גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא (משלי יט) מי שחטא אפי' בשוגג אינו סימן יפה לו, כיצד היו לפניו שתי חנויות אחד של נכרי ואחד של ישראל נכנס לאותה של נכרי בלא דעת לא טוב, נכנס במזיד נקרא חוטא שנא' ואץ ברגלים חוטא.

ו. רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה ז:

מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת [גוי] <עכו"ם> ברבית.

3.4 עפ"י דעה אחת יש מצווה מיוחדת מדאורייתא לקחת ריבית בשעור גבוה בעת

הלוואה לגוי. כמו כן עפ"י אותה דעה יש איסור לוותר על חוב לגוי, או לדחות את מועד פרעונו. אחרים אוסרים להלוות כסף לגוי ללא ריבית, מבלי לראות בכך מצווה מיוחדת מדאורייתא [בעוד שלכל הדעות יש איסור מדאורייתא להלוות בריבית ליהודי]. לפי דעות מסויימות, במצבים מסויימים כאשר הלוואת כסף לגוי עשויה להביא ליחסי קירבה בין יהודי לגוי כך שיהודי ילמד ממעשי גוי, חל איסור להלוות לגוי אפילו עם ריבית. ביחס לגר תושב: לכל הדעות ודאי שמותר ליהודי להלוות לו בריבית.

א. דברים פרק כג:

(כא) לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

ב. ספרי דברים פיסקא רסג:

(כא) לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, לנכרי תשיך מצות עשה. ולאחיך לא תשיך, מצות לא תעשה.

ג. משנה מסכת בבא מציעא פרק ה משנה ו:

אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית. אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, וְלוֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָׁב.

ד. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ע עמוד ב:

מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו. מאי לחונן דלים? - אמר רב: כגון שבור מלכא. אמר רב נחמן: אמר לי הונא: לא נצרכא, אלא דאפילו רבית דנכרי. איתיביה רבא לרב נחמן: (דברים כ"ג) לנכרי תשיך, מאי תשיך - לאו תשוך? - לא, תשיך. - לא סגי דלאו הכי? - לאפוקי אחיך דלא. - אחיך בהדיא כתב ביה ולאחיך לא תשיך! - לעבור עליו בעשה ולא תעשה. איתיביה: לוין מהן ומלוין אותם ברבית, וכן בגר תושב! - אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא נצרכא, אלא בכדי חייו. רבינא אמר: הכא בתלמידי חכמים עסקינן. טעמא מאי גזור רבנן - שמא ילמוד ממעשיו, וכיון דתלמיד חכם הוא - לא ילמוד ממעשיו. איכא דמתני לה להא דרב הונא אהא, דתני רב יוסף: (שמות כ"ב) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין. אמר מר: עמי ונכרי עמי קודם פשיטא! - אמר רב נחמן אמר לי הונא: לא נצרכא דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם. תניא, אמר רבי יוסי: בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית: אדם קורא לחבירו רשע - יורד עמו לחייו. והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני זה כפר באלהי ישראל. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית - עליו הכתוב אומר (תהלים ט"ו) כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עשה אלה לא ימוט לעולם. הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין. והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין! - אמר רבי אלעזר: הללו מתמוטטין ועולין, והללו מתמוטטין ואינן עולין. (חבקוק א') למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו - אמר רב הונא: צדיק ממנו - בולע, צדיק גמור - אינו בולע.

ה. תוספות מסכת בבא מציעא דף ע עמוד ב:

תשיך לא סגי דלאו הכי - אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדאמר קרא (דברים ז) לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית […].

ו. תוספות הרא"ש על מסכת בבא מציעא דף ע עמוד ב:

תשיך לא סגי דלאו הכי - אבל תשוך ניחא ליה לא סגי דלא תשוך דאסור להלוותם בחנם כדאמר לא תתנם, ועוד שאמר הכתוב להלוותם ברבית כדי לחסרם, וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסיר אלא מדרבנן גזרי' שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך, וי"ל דהכי פריך כיון דאמרה תורה דמצוה לחסרם לא היה להם לחכמים לאסור, ואע"ג דלא אסיר אלא מדרבנן שפיר דריש ליה מקרא דשלמה דאסמכיה שלמה אקראי, אי נמי שלמה דבר ברבית דאורייתא ואסמכוה רבנן למילתייהו אקרא:

ז. חדושי הרמב"ן על מסכת בבא מציעא דף ע עמוד ב:

מאי לאו תשוך. פרש"י ז"ל מותר אתה ליקח מהם נשך, וכן עיקר שהוצרך הכתוב להתיר רביתו של גוי כשם שהוצרך להתיר גזלתו ואבדתו כדאיתא בקמא בפרק הגוזל (קי"ג ב'), ובכה"ג כתיב (דברים ט"ו) את הנכרי תגוש, [ודחי לא תשיך] ואקשינן תשיך לא סגיא דלאו הכי, כלומר שלהתיר ללוות ממנו לא הוצרך הכתוב דמנא תיתי לאסור:

ומשמע דרבא טעי דסבר דאורייתא הוא דאסיר הלכה למשה מסיני, ומשום הכי הוה מקשי ליה דבהדיא שרייה רחמנא, אבל השתא למאי דמתרצינן לרבינא ולרב חייא בריה דרב הונא דאמרי מדרבנן הוא לעולם אימא לך תשוך, אי נמי אוקימתיה דרב נחמן עיקר הוא דמוקים קרא כפשטיה בתשיך ממש, והכי תניא בספרי לנכרי תשיך הרי זה מצות עשה ולאחיך לא תשיך הרי זה מצות לא תעשה, פי' תשיך תשיך ממש ולאפוקי אחיך דלא ולאו הבא מכלל עשה עשה כדמפרש רב נחמן בשמעתין, ולא כדברי מי שאומר שמצוה מן התורה להלוות את הנכרי, וכן כתב רש"י ז"ל בפי' התורה, וכיוצא בה שם בסיפרי כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא מצות לא תעשה:

ומשמע דהלכתא כלישנא בתרא דמתני לה לרב הונא לגוי ברבית ולישראל בחנם, ולההוא לישנא לא חזינן דגזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו לא בתלמיד [חכם] ולא בעם הארץ, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל, אבל חזינן לר"ח ז"ל דכתב אוקמה ר' חייא בכדי חייו והני מילי בת"ח דלא גמיר ממעשיו, ותמיהני דאפי' כלישנא קמא היכי מזכי שטרא לבי תרי לימא או כרבינא או כר' חייא, למר כדי חייו מותר לכל אדם, ולמר בת"ח מותר אפי' להעשיר, ובעל הלכות ז"ל כתבה לדר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו ולא אדכר לדרבינא, ומדברי כולם נלמוד שהלכה כלישנא קמא לחומרא, והכי מסתברא מדאמרינן במס' מכות (כ"ד א') כספו לא נתן בנשך אפי' רבית גוי, אלמא מיסר אסרוה רבנן, ומיהו נקטינן כתרי לישני דר' חייא ודרבינא לקולא, ולכדי חייו מותר לכל אדם ותלמידי חכמים מותרין אפי' להעשיר, דלית לן למימר דפליגי, וכל כי האי גוונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטינן וכל המחמיר עליו הראיה, וראיתי נוסחא ראשונה שבהלכות והיה כתוב שם ת"ח מותר להלוות לנכרי ברבית דלא גמר ממעשה גוי אבל עם הארץ אינו מותר אלא בכדי חייו, זו היתה נוסחא ראשונה ומחקה רבינו ז"ל והגיה שתי הלשונות שבגמרא, והוא הדעת הזו בעצמה:

ח. הגהות אשרי מסכת מועד קטן פרק א סימן כד:

ר"י היה מורה הלכה למעשה להלוות למערופיא שלו בחנם שבת ראשונה שהמועד בתוכה ואם יעכב יותר יתן רבית משם ואילך וגם להתנות וליקח ערבות במועד על מלוה שלאחר המועד כתב דיכול להיות שמותר אם לוה ישראל מעות לנכרי שלא ברבית על הסחורה על מנת שאם לא יפרעם אחר ח' ימים שתהא הסחורה קנויה אחר ח' ימים לישראל המלוה אפשר דמותר מ"מ יש להחמיר על העושה בו כפרקמטיא גמורה. מא"ז:

ט. ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קצח:

והמצוה הקצ"ח היא שצונו לבקש ריבית מן הגוי ואז נלוה לו עד שלא נועילהו ולא נעזור לו אבל נזיקהו ואפילו בענין הלואה שנתנה עמו כמו שהוזהרנו (ל"ת רל"ה) מעשות כך לישראל. והוא אמרו יתעלה (תצא כג כא) לנכרי תשיך. והנה בא לנו הפירוש המקובל כי זה מצוה לא רשות והוא אמרם בספרי לנכרי תשיך זו מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה. ולזו המצוה גם כן תנאין דרבנן. וכבר התבאר פירוש זה במסכת מציעא (עב ב, עא א):

י. השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ו:

עוד במצות אחרות טעה בהן הרב כגון להלוות לנכרי ברבית שנאמר (תצא כג) לנכרי תשיך וכגון לנגוש את הנכרי שנאמר (ראה טו) את הנכרי תגוש שמנאן הרב (מ"ע קצח וקמב) מצות חלוטות. רצוני לומר שלא מנאן במניינו בלאוין הבאים מכלל עשה הנזכרים אבל ראה בהן שאנו מצווים שנלוה את הנכרי ברבית ושנגוש אותו לפרוע חובו אחר השמטה. וחשב זה מפני מאמרם בסיפרי (הובא במ"ע קצח) לנכרי תשיך הרי זו מצות עשה ולאחיך לא תשיך הרי זו מצות לא תעשה. ואין הכונה אלא לומר לנכרי תשיך ולא לאחיך והוא לאו הבא מכלל עשה שהוא נקרא עשה בהלואת האח עד שיהיה המלוה לישראל ברבית עובר בעשה ול"ת. והוא הדין למאמרם שם (הוב' במ"ע קמב) את הנכרי תגוש הרי זו מצות עשה, שרצונם לומר כן שנגישת האח עובר עליה בעשה ול"ת. וכן פירש רבינו שלמה בפירוש התורה (גבי תשיך). והסוגיא שבגמר בבא מציעא (ע ב) כך היא, אמרו לנכרי תשיך מאי לאו תשוך, לא תשיך, תשיך לא סגיא דלאו הכי, כלומר שאם נאמר דתשוך קאמר אפשר שבא הכתוב להתיר רבית מן הגוי כדרך שהתיר אבידתו (תצא כב, ב"ק קיג ב, הל' אבדה פי"א ה"ג) וגזלתו (ב"מ קיא ב, לת"ק) אבל אם ללוות ממנו לא הוצרך להתיר ולעשותו מצוה אי איפשר, ומתרץ לאפוקי אחיך דלא לעבור עליו בעשה ולא תעשה. והנה עלה לנו בין שנאמר תשיך בין שנאמר תשוך שהוא עשה במניעה מן האח כמו שאמרו בברייתא הזו שבסיפרי.

יא. רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ה:

הלכה א

[הגוי] <העכו"ם> וגר תושב לוין מהן ומלוין אותן ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר, ומצות עשה להשיך [לגוי] <לעכו"ם> שנאמר לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה. (השגת הראב"ד "ומצות עשה להשיך וכו' עד וזהו דין תורה. א"א אני לא מצאתי שמועה זו ואולי טעה במה שמצא בספרי (פרשת כי תצא) שנאמר שם לנכרי תשיך זו מצות עשה ופירושו משום דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישראל" עכ"ל.)

הלכה ב

אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את [הגוי] <העכו"ם> ברבית קצוצה אלא בכדי חייו גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו, לפיכך מותר ללוות מן [הגוי] <העכו"ם> ברבית שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו, ותלמיד חכם שאינו רגיל בו ללמוד ממעשיו מותר להלוות [לגוי] <לעכו"ם> ברבית אפילו להרויח, וכל אבק רבית עם [הגויים] <העכו"ם> מותרת לכל.

יב. המאירי על מסכת בבא מציעא דף עא/א:

ישראל וגוי שבאו ללוות מישראל ואי אפשר לו לקיים את שתיהן מצוה להקדים לישראל בחנם ולא לגוי בשכר ומ"מ אף לגוי בשכר יש בו צד מצוה ומוסר הואיל ובא לפניך אל תשיבהו ריקם אלא שמ"מ לא נצטוית בו להלוות בחנם ויש מפרשים שזו כונו חכמים באמרם לנכרי תשיך זו מצות עשה ואף על פי שזו יראה שענינו לעבור ישראל עליו בעשה מכח לאו הבא מכלל עשה כמו שבארנו מ"מ במה שדרשו במקרא זה ר"ל אם כסף תלוה נכלל צד מצוה בהלואתו מיהא בשכר ולא לנטשו מכל וכל והוא שאמרו אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי עמי קודם את העני עני ועשיר עני קודם עמך ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין הא למדת שאף הגוי נרמז במקרא אלא שישראל בחינם קודם לו אף בשכר ולא נאמר עליו לשון קדימה אלא שאף הוא בכלל צד מצוה ומוסר:

יג. חדושי הר"ן על בבא מציעא דף ע ע/ב:

ולי נראה כדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דגוי מדאורייתא שרי הדרינן למאי דס"ד דרבא מאי לאו תשוך, ואי איתא דקרא להתיר רבית אצטריך כדברי רש"י ז"ל מדחינן ברייתא דספרי לגמרי דמנ"ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא למשרי אצטריך אלא ע"כ כי סבירא לן דרבית דגוי שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בספרי לנכרי תשיך ה"ז מצות עשה, וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דגוי מדאורייתא שרי נקטינן ע"כ ברייתא דספרי כפשטה:

יד. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנט:

סעיף א

דבר תורה, מותר להלוות [לגוי] <לעובד כוכבים> בריבית. וחכמים אסרוהו, אם לא כדי חייו, או לת"ח, או בריבית דרבנן. והאידנא, מותר (בכל ענין). (הטור).

טו. שו"ת רדב"ז מכתב יד - או"ח, יו"ד (חלק ח) סימן קכח:

וכך אנו נוהגין להלוות לגוים בריבית, ואפילו יותר מכדי חיינו כדי לקיים מצות עשה, ולשמא ילמוד ממעשיו לא חיישינן שאין אנו רגילים אצלם ולא הם אצלינו והכל נעשו כתלמידי חכמים לדבר זה, וכ"ש במה שכתבו בשם רש"י ז"ל שכיון שרבו האידנא מסים וארנוניות הכל הוא כדי חיינו, ואין לו שיעור כלל שבכל יום ויום ומעללים עלינו ואוכלים ממונם של ישראל (עיין שו"ע יו"ד סימן קנ"ט סעיף א'.)

טז. ספר החינוך - מצוה תקעג:

מצות הלואה לנכרי ברבית אם יצטרך ללוות מה שאינו כן בישראל:

שנצטוינו לבקש רבית מן האומות כשנלוה להם, ולא נלוה להם בלא רבית, ועל זה נאמר (דברים כ"ג, כ"א), לנכרי תשיך. וכמו כן מותר ללוות מהן ברבית, ואמרו בספרי, לנכרי תשיך, מצות עשה, ולאחיך לא תשיך, לא תעשה:

יז: מנחת-חינוך, מצווה תקעג' ס"ק (ג):

ולגר תושב אין מצוה, אבל מותר, אבל מצוה ליכא.

יח. דברים פרק טו פסוק ג:

אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ:

יט. ספרי דברים פיסקא קיג:

(ג) את הנכרי תגש, זו מצות עשה.

כ. רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק א הלכה ב:

כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה, ומצות עשה לנגוש את [הנכרי] <העכו"ם> ולהצר לו שנאמר לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה.

כא. ספר החינוך – מצוה תעו:

מצוה לנגוש את הנכרי.

לנגוש הנכרי שיפרע מה שהוא חייב לנו ולא נחמול ונרחם עליו להאריך לו המלוה, ועל זה נאמר (דברים ט"ו, ג'), את הנכרי תגוש, וכן אמרו בספרי (כאן), את הנכרי תגוש, זו מצות עשה.

משרשי המצוה שלא נלמד נפשותינו לחמול ולרחם עליהם למען לא נמשך אחר מעשיהם ואחר עצתם בשום דבר.

והרמב"ן ז"ל (בהשגותיו לשורש הששי) כתב שאין זה מצות עשה כלל, אבל ענין הכתוב להזהיר על החמלה בישראל בעשה ולא תעשה, ואמר, את הנכרי תגוש, ולא אחיך, והוא לאו הבא מכלל עשה דקימא לן שהוא כמו עשה, והלאו המבואר בו כמו כן ולאחיך לא תגוש, וכן הענין ממש באיסור רבית.

[...]

ועובר עליה והאריך זמן פרעונו מן הנכרי על צד החמלה עליו לבד, לא מצד היראה ללוה או להפסד חובו או לשום תועלת אחר, ביטל עשה זה לדעת הרמב"ם ז"ל. ולדעת הרמב"ן ז"ל הנוגש ישראל בחובו ביטל עשה זה מלבד שעבר על לאו, אבל אריכות חוב לנכרי לא מעלה ולא מוריד.

כב. מנחת חינוך מצוה תעו, אותיות ב-ג:

ב) ונראה אם אינו נוגש את הנכרי מחמת חמלה, עובר גם כן על לאו דלא תחנם [מצוה תכו'] [...]. ומה שכתב הרב המחבר דלהרמב"ן אריכות חוב לנכרי אינו מעלה ואינו מוריד, נראה דאיסור איכא כל שעושה טובה לנכרי, אך בעשה זו אינו עובר לדעתו כנ"ל.

ג) וגר תושב דמותר ליתן לו מתנת חינם אין מצווה לנוגשו אף לדעת הר"מ, כי מצוה להחיותו, והא דכתיב לנכרי וגו' היינו גוי. וגם אינו בכלל ישראל לאיסור נגישה, כי גר תושב לאו בכלל רעהו הוא ולא הכלל נכרי, וזה פשוט.

3.5 לפי דעות מסויימות מותר להלין שכר גוי. לפי דעות אחרות הדבר אסור. לכל הדעות אסור להלין שכר של גר תושב, אבל האיסור נחשב לחמור פחות מאשר האיסור להלין שכר יהודים.

א. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א:

משנה. אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים - יש בו משום )דברים כד( ביומו תתן שכרו, ויש בו משום לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. אימתי - בזמן שתבעו, לא תבעו - אינו עובר עליו. המחהו אצל חנוני או אצל שולחני - אינו עובר עליו. שכיר בזמנו - נשבע ונוטל, עבר זמנו - אינו נשבע ונוטל. אם יש עדים שתבעו (בזמנו) - הרי זה נשבע ונוטל. גר תושב - יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר.

ב. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נז עמוד א:

אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא: לא נצרכה אלא לכובש שכר שכיר. נכרי בנכרי ונכרי בישראל - אסור, ישראל בנכרי - מותר.

ג. מסכתות קטנות מסכת גרים פרק ג:

הלכה א

הלכה ב

רוקו ומושבו ומשכבו ומי רגליו טמאין, פתו ושמנו ויינו טהורין. ועוברים עליו משום בל תונה ובל תעשוק ובל תלין פעולת שכיר.

ד. תלמוד ירושלמי מסכת יבמות פרק ח:

אמר רבי יוסה שלא תאמר והוא שווה לישראל בשלשה דברים בלא תעשוק ולא תונה וגולה כישראל הוא לא יבטל לפום כן צריך מימר מבטל עבודה זרה כגוי מאן תנא בלא יעשוק רבי יוסה בי ר' יודה דתני גר תושב הרי בלא תעשה דברי רבי יוסי בי רבי יודה.

ה. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א:

מכאן אמרו: כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו, ועשה: משום (ויקרא י"ט) בל תעשק את רעך, ומשום (ויקרא י"ט) בל תגזל, ומשום (דברים כ"ד) בל תעשק שכיר עני, ומשום (ויקרא י"ט) בל תלין, ומשום (דברים כ"ד) ביומו תתן שכרו, ומשום (דברים כ"ד) לא תבא עליו השמש.

ו. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיג עמוד א:

ז. רמב"ם הלכות שכירות פרק יא:

הלכה א

מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו', ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת שנאמר ולא תבוא עליו השמש ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם, אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו ואם איחר לאחר זמן עובר בל"ת, וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בל"ת.

הלכה ב

כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו, אי זהו זמנו שכיר יום גובה כל הלילה ועליו נאמר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ושכיר לילה גובה כל היום ועליו נאמר ביומו תתן שכרו, ושכיר שעות של יום גובה כל היום ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל (אותו) הלילה.

ח. רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ב:

ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר.

3.6 גוי אינו יורש את אביו היהודי (כגון שאביו התגייר לאחר שהולידו או שנולד לאביו היהודי מאשה לא יהודיה).

א. רמב"ם הלכות נחלות פרק א הלכה ז:

כל הקרובין בעבירה יורשין בכשרים, כיצד כגון שהיה לו בן ממזר או אח ממזר הרי אלו כשאר בנים וכשאר אחים לנחלה, אבל בנו מן השפחה או מן הנכרית אינו בן לדבר מן הדברים ואינו יורש כלל.

ב. רמב"ם הלכות נחלות פרק ב הלכה יב:

היו לו בנים [בגויותו] <כשהיה עכו"ם> ונתגייר אין לו בכור לנחלה, אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן [הגויה] <העכו"ם> הואיל ואינו קרוי בנו הבא לו אחריו מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים.

ג. רמב"ם הלכות נחלות פרק ו הלכה י:

[...] ואין [הגוי] <העכו"ם> יורש את אביו הגר ולא גר יורש את גר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

ד. רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק א הלכה ו:

גר שמת ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר אין לו יורשין אלא כל הקודם והחזיק בנכסיו זכה [...].

ה. רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ט:

הלכה ז

גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה, הואיל ואינו יורשו כמו שיתבאר במקומו, כך אינו יכול ליתן לו כל נכסיו במתנת שכיב מרע, לא כל נכסיו ולא מקצתן, שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הן, ואם תאמר יקנה נמצא זה יורש את אביו. (השגת הראב”ד: גר שיש לו בן וכו' עד מתנתו קיימת. א"א כן אמר הגאון ואין הדעת נוחה הימנו ויש לומר דעת אחרת טובה מזו עכ"ל.)

הלכה ח

לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.

הלכה ט

שכיב מרע שהודה שיש לו לפלוני אצלי כך וכך תנוהו לו, או שאמר כלי פלוני פקדון הוא בידי לפלוני תנוהו לו, חצר פלונית של פלוני הוא, חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא, בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודיה, ואפילו הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין, אפילו הודה שכיב מרע [לגוי] <לעכו"ם> נותנין לו.

ו. טור חושן משפט סימן רנו:

גר שנתן מתנת שכ"מ אינו קונה דמתנת שכיב מרע כירושה שוויוה רבנן וכשם שאין הגר בתורת ירושה כך אינו בתורת שכ"מ וכתב רב אלפס בשם רב האי ה"מ בנותן לבניו או למי שראוי לירשו אבל לאחר קונה וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל אלא אין חילוק בין בנו לאחר וכן השיג עליו הראב"ד: אבל אם הודה שנכסיו לבנו הויא הודאה כדפרישית לעיל:

ז. שולחן ערוך חושן משפט סימן רנו:

סעיף א

גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה, הואיל ואינו יורשו כך אינו יכול ליתן לו נכסיו במתנת ש"מ, לא כולן ולא מקצתן, שלשון ירושה ומתנה לגבי יורש אחד הם. ואם תאמר יקנה, נמצא זה יורש את אביו; לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים, מתנתו קיימת. הגה: וי"א דלא יוכל ליתן לשום אדם במתנת ש"מ, כי אם דרך הודאה (טור בשם הרא"ש ונ"י בשם הרשב"א), וכן נראה עיקר. י"א אע"ג, דמתנת ש"מ של גר אינו כלום, מ"מ אמרינן בו מצוה לקיים דברי המת, אם הוא בדרך שנתבאר סוף סימן רנ"ב (מרדכי פ"ק דגיטין ור"ן). ויש חולקין (טור בשם הרא"ש כלל ט"ו ומרדכי פרק מי שמת).

[...]

סעיף ג

שכיב מרע שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך תנוהו לו, הודאתו הודאה. ואפילו הודאת הגר לבנו שאין הורתו בקדושה, או [לכותי] <לעובד כוכבים>, נותנים לו. [...]

ח. שולחן ערוך חושן משפט סימן רעה סעיף א:

גר שמת ולא הניח בן שהורתו ולידתו בקדושה, אע"פ שיש לו בנים שהורתם שלא בקדושה ולידתם בקדושה, כל נכסיו הפקר וכל הקודם בהם זכה.

(4) The place of gentiles in Jewish political and judicial systems

4.1 לפי חלק מהדעות בזמן שיד ישראל תקיפה אסור לתת לגוי לחיות בארצנו ואפילו לא לאפשר לגוי לעבור בארצנו בדרכו למקום אחר.[u5]

א. רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ו:

אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין [האומות] <העובדי כוכבים> או שיד [הגויים] <עכו"ם> תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה [על אומות העולם] <עליהם> אסור לנו להניח [גוי עובד עבודה זרה] <עובדי כוכבים> בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. (השגת הראב”ד: ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו. א"א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם והפסוק שהוא מביא בז' אומות הוא ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה.) (השגת הראב”ד: אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א"א איני משוה לו בישיבת הארץ.)

ב. רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה א:

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך, קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם, והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם, והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בנין החומות, וחוזק המצודות, ובנין ארמון המלך וכיוצא בו, שנאמר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה, כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו.

ג. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נא:

והמצוה הנ"א היא שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם והוא אמרו ית' (משפטי' כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ואילו רצה הגוי לעמוד בארצנו אינו מותר לנו זה עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואז יהיה איפשר לו לשכון. וזה יקרא (מתני' ב"מ ע ב מכות ח ב נגעים רפ"ג) גר תושב. רוצים בזה שהוא גר לעניין שיהיה מותר לשכון בארץ לבד. וכן אמרו (ע"ז סד ב) אי זהו גר תושב זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. ואולם עובד עבודה זרה לא ישכון עמנו ולא נמכור לו נחלה ולא נשכיר. ובבאור בא לנו הפירוש (שם כ א) לא תתן להם חנייה בקרקע. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת סנהדרין ובעבודה זרה (יט ב - כא ב):

ד. תלמוד בבלי מסכת ערכין דף כט עמוד א:

ר"ש בן אלעזר אומר: אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג.

ה. כסף משנה (ר' יוסף קארו) על רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ו:

כתב הראב"ד אבל שלא בזמן היובל וכו' א"א איני משוה לו בישיבת הארץ עכ"ל. טעמו לומר שאע"פ שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קיבל שבע מצוות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש ביה פן יחטיאו. ולדעת רבינו נראה לומר דאין הכי נמי שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצוות שאין מונעין אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין בית דין מקבלין אותו. [u6]

ו. חזון-אי"ש, שביעית, סימן כד ס"ק ב-ג:

[...] וגר תושב קיימא לן כרבנן [...] כל שקיבל עליו ז' מצוות והיינו קבלה בפני ב"ד של ג' [...] ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג [...] ודעת הר"מ {הרמב"ם} דכיוון דאין אנו מקבלין אותו לא הותר ישיבתו בארץ אע"ג שהוא זהיר בז' מצוות דבלא קבלה אין אנו בטוחים בזהירותם ואין אנו בקיאים בהם, אבל דעת הר"א {הראב"ד} דכל שהוא נזהר בז' מצוות וראוי לקבלו אלא שמפני הקושי נפטרנו מקבלתו ומחיוב להחיותו שלא ינהרו כולם לארץ מכל מקום אין איסור בישיבתו שאין כאן חשש פן יחטיאו וגו' [...] ואף לדעת הראב"ד דווקא כשהוא שלם באמונת ישראל שישראל נתחייב בתרי"ג מצוות ובן נח בז' אבל אם יש לו דעות כוזבות והוא משועבד לדעותיו אף שאין בהן עבודה זרה ממש וגם הוא שומר ז' מצוות מצד היושר שאינו ראוי לקבלו לגר תושב הרי הוא באיסור לא תחנם ובאיסור ישיבה וקרינן בהו פן יחטיאו בכפירותם [...]

ז. מנחת חינוך, מצווה צד:

[ב] [...] וכבר כתבתי [...] דהר"מ מביא כאן דאין גר תושב נוהג בזמן שאין היובל נוהג, ונראה מדבריו דגם לעניין ישיבת הארץ דין זה, והראב"ד כתב, איני משוה לו בישיבת הארץ, והכסף משנה כתב דגם דעת הר"מ כן שאם מקבל עליו מעצמו שאין מונעים אותו מישיבת הארץ, כיוון דמקיים ליכא הטעם פן יחטיאו וכו'. ונראה פשוט לפי דברי הכסף משנה, אף בלא קיבל לפני שלושה חברים, כי באמת אין מקבלים אותו, מכל מקום כיוון דמקיים השבע מצוות מותר בישיבת הארץ. ומכל מקום איני יודע מי דחקו להכסף משנה בדעת הר"מ, דנראה מפרש דכתב כאן לעניין ישיבת הארץ דצריך שיהיה בזמן היובל, אם כן דעתו כן כיוון שאין מקבלין אין דינו כגר תושב. [...] ועיין ר"מ פי"ד מאסורי ביאה [...] ולמה נקרא שמו גר תושב שמותר להושיבו בארצנו וכו' ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג וכו'. נראה מדבריו להדיא דלעניין ישיבת הארץ גם כן דין זה [...][u7]

4.2 גוי (ואפילו גר צדק) אינו יכול להתמנות לכל תפקיד של שררה על יהודים. גוי אינו יכול להיות שופט בבית-דין רבני. אפילו גר אינו יכול לשמש כדיין בבית-דין הדן בדיני נפשות, ולפי מרבית הדעות גר אינו יכול לדון יהודים מלידה אפילו בבית-דין העוסק בדיני ממונות בלבד (אבל לכל הדעות יכול הוא לדון גרים אחרים בענייני ממונות).

א. דברים פרק יז פסוק טו:

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא:

ב. ספרי דברים פיסקא קנז:

אחיך, ולא מאחרים.

ג. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף עו עמוד ב:

אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה, והוה קא מנצי איהו ורב ביבי, מר אמר: אנא עבידנא סררותא דמתא, ומר אמר: אנא עבידנא סררותא דמתא; אתו לקמיה דרב יוסף, אמר להו, תנינא. (דברים יז) שום תשים עליך מלך[...] מקרב אחיך - כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך. אמר ליה רב אדא בר אהבה: ואפילו אמו מישראל? אמר ליה: אמו מישראל - מקרב אחיך קרינא ביה. הלכך, רב ביבי דגברא רבא הוא ליעיין במילי דשמיא, ומר ליעיין במילי דמתא. [...] רבי זירא מטפל בהו. רבה בר אבוה מטפל בהו. במערבא, אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו. בנהרדעא, אפי' ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו.

ד. רש"י מסכת קידושין דף עו עמוד ב:

כל משימות - מריבוייא דמשמעות דקרא קא יליף משום תשים מקרב אחיך תשים כל משימות ואפי' סנהדרי קטנה.

ה. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קב עמוד א:

אמר רבא: גר דן את חבירו דבר תורה, שנאמר: (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך, עליך הוא דבעינן מקרב אחיך, אבל גר דן את חבירו גר, ואם היתה אמו מישראל - דן אפי' ישראל; ולענין חליצה - עד שיהא אביו ואמו מישראל, שנאמר: ונקרא שמו בישראל.

ו. רש"י מסכת יבמות דף קב עמוד א:

גר דן את חברו - דיני נפשות דאילו דיני ממונות אפילו לכל ישראל דתנן (סנהדרין דף לב) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואמרי' הכל לאתויי מאי לאתויי גר.

ז. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לו עמוד ב:

הכל כשרין לדון דיני ממונות. הכל לאתויי מאי? - אמר רב יהודה: לאתויי ממזר. - הא תנינא חדא זימנא: כל הראוי לדון דיני נפשות - ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. והוינן בה: לאתויי מאי? ואמר רב יהודה: לאתויי ממזר! - חדא לאתויי גר, וחדא לאתויי ממזר. וצריכא: דאי אשמעינן גר - דראוי לבא בקהל, אבל ממזר - אימא לא. ואי אשמעינן ממזר - דבא מטיפה כשרה, אבל גר דלא בא מטיפה כשרה - אימא לא, צריכא.

ח. תוספות מסכת סנהדרין דף לו עמוד ב:

חדא לאתויי גר - השתא משמע דסתם גר כשר לדיני ממונות וק' דבפרק החולץ (יבמות דף קה: ושם) אכשריה רבא לרב מרי בר רחל ומני' אפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא בעיא אמו מישראל וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמרי' בפ' מצות חליצה (שם דף קב. ושם) גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפ"ה דלענין דיני נפשות איירי דדן חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר ועוד דהתם מייתי קרא דמקרב אחיך ואילו דיני נפשות מימעטי בסמוך מונשאו אתך [...]

ט. המאירי על מסכת קידושין דף עו ע"ב:

אוהב ושונא וגר שאין אמו מישראל והמשוחרר פסולין אף לדיני ממונות, זקן וסריס וממזר וסומא באחת מעיניו כשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות וכבר ביארנוה במסכת סנהדרין. הא כל שאמו מישראל הרי הוא כישראל גמור וממנין אותו לכל דבר שבשררה ומנוי כשאר כל ישראל וכשאין אמו מישראל אין ממנים אותו אף לשום שררה אלא שמקצת שררות מצרפין אותן עם האחרים ומבליעין אותם ביניהם כך נראה לי וזהו לדעתי פירוש מיטפל להו ואף על פי שגדולי הרבנים פירשוהו בענין אחר:

י. תוספות מסכת יבמות דף מה עמוד ב:

[…] וא"ת דהכא משמע דגר שאין אמו מישראל אין כשר לדון ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו: ושם) תנן הכל כשרים לדון ופריך תנינא [ומשני] חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר משמע דגר אע"פ שאין אמו מישראל אלא שנתגייר בעצמו דכשר לדון דקרינן ליה בא מטיפה פסולה דקאמר התם אבל גר מטיפה פסולה לא וי"ל דהתם מיירי לדון גר חברו כדאמר בפ' מצות חליצה (לקמן דף קב. ושם) גר דן את חברו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל […]

יא. רמב"ם הלכות מלכים פרק א הלכה ד:

אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל, שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.

יב. רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב הלכה ט:

בית דין של שלשה שהיה אחד מהן גר הרי זה פסול, עד שתהיה אמו מישראל, היה אחד ממזר אפילו שלשתן ממזרים הרי אלו כשירין לדון.

יג. רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יא הלכה יא:

הכל כשרים לדון דיני ממונות אפילו גר והוא שתהיה אמו מישראל, וגר דן את חבירו הגר אף על פי שאין אמו מישראל וכן הממזר והסומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות, אבל בדיני נפשות אין דנין אותן אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה ולא יהיה אחד מהן סומא אפילו באחת מעיניו כמו שביארנו.

יד. ספר החינוך מצוה תצח:

שלא למנות מלך על ישראל כי אם מבני ישראל

שנמנענו מלהקים עלינו מלך איש שלא יהיה מזרע ישראל ואפילו יהיה גר צדק, ועל זה נאמר (דברים י"ז, ט"ו), לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ואמרו זכרונם לברכה בספרי (כאן) לא תוכל לתת עליך איש נכרי, זו מצות לא תעשה. וכמו כן שאר המינויין אין ראוי שנמנה עלינו בדבר מהדברים לא מינוי תורה ולא מינוי מלכות איש שיהיה מקהל גרים עד שתהא אמו מישראל מדכתיב שום תשים וגו', ודקדקו זכרונם לברכה (קידושין ע"ו ע"ב) כל שימות שאתה משים עליך לא יהיו אלא מקרב אחיך.

שורש המצוה ידוע, כי מהיות הממונה לראש נשמע לכל בכל אשר ידבר, צריך להיות על כל פנים מזרע ישראל שהם רחמנים בני רחמנים, כדי שירחם על העם שלא להכביד עולם בשום דבר מכל הדברים, ויאהב האמת והצדק והיושר, כידוע בכל שהוא ממשפחת אברהם אבינו ע"ה שיש בה כל טובות אלו, וכעין שאמרו חכמי הטבע שטבע האב צפון בבניו.

טו. טור חושן משפט סימן ז:

כל ישראל כשרין לדון אפילו ממזר: וגר פסול לדון את ישראל אפילו בדיני ממונות עד שתהא אמו מישראל אבל יכול לדון את הגר חבירו אע"פ שאין אמו מישראל:

טז. שולחן ערוך חושן משפט סימן ז סעיף א:

בית דין של ג', שהיה אחד מהם גר, הרי זה פסול לדון לישראל, אלא אם כן היתה אמו (או אביו) (מרדכי בשם תוספות פ"ב מצות חליצה) מישראל. וגר דן את חבירו הגר, אע"פ שאין אמו מישראל. (ועיין בי"ד סוף סימן רס"ט).

הרב שאול ישראלי (התורה והמדינה ז-ח עמ' קכ)

בסיכום הדבר: נראים הדברים שלפי הדרך המקובלת במדינה של מתן הסמכויות לנבחרים למוסדות ניהול מקומיים או כלל מדיניים, שתכנה מתן יפוי כח בתור שליחי הציבור לפעול במקומו ולמענו, ואף זו ניתנת רק לזמן מסויים ובתנאי שהנבחר ימלא את תפקידו באופן נאות, אין בזה משום שררה שאסרה תורה לתתה לנכרים.[u8]

4.3 גוי אינו יכול לשמש כעד בבית-דין רבני. הלכה זו חלה גם על גר תושב.

א. שולחן ערוך חושן משפט סימן לד סעיף יט:

[גוי] <עובד כוכבים> ועבד, פסולים לעדות.

4.4 אפילו גר אינו יכול להעיד בבית-דין רבני בנוגע לארועים שקרו לפני שהתגייר.

ב. שולחן ערוך חושן משפט סימן לה סעיף ז:

וכל אלו, אם [גוי] <עובד כוכבים> או עבד ראה אותם והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר, אינו נאמן.

4.5 גוי, בניגוד ליהודי, ניתן לדון למוות בנקל בבית-דין. כדי להוציא להורג גוי בבית-דין די בשופט יחיד, בעד יחיד או עפ"י הודאת הנאשם, ללא התראה, ואפילו אם העד הוא קרוב (של השופט או של הקרבן). הלכה זו חלה גם על גר תושב. לפי דעה אחת אם יהודי רואה גוי שעובר על אחת משבע מצוות בני נח הוא יכול להרגו לאלתר בלא משפט, אך מרבית הדעות חולקות על כך וסוברות שאי אפשר להוציאו להורג אלא בבית-דין.

א. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נז עמוד ב:

אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב.

ב. רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד:

וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין.

ג. ספר החינוך מצוה כו:

[...] ומן החילוקין שבין ישראל לשאר האומות בענין המצוות המוטלות על הכל הוא, שישראל לא יתחייב לעולם בלא עדים והתראה, ושאר האומות אין צריכין התראה, לפי שאין חילוק בהן בין שוגג למזיד. וכן יתחייבו גם כן בהודאת פיהם. מה שאין כן בישראל שצריך עדים. ועוד יש חילוק אחר. כי האומות בעוברם על כל אחת ממצוותם יתחייבו לעולם מיתה, וזהו אמרם זכרונם לברכה (סנהדרין דף נ"ז ע"א) אזהרתן זו היא מיתתן, וישראל יתחייב פעמים קרבן, פעמים מלקות, פעמים מיתה, ופעמים אינו מתחייב בכל אלה אלא שהוא כעובר על מצות מלך ונשא עונו.

ד. הגהות אשרי מסכת עבודה זרה פרק ה סימן ה:

* ובן נח אע"פ שהיה עובר על שבע מצות ואזהרתו זו היא מיתתו ואין צריך עדה ועדים והתראה מ"מ כל זמן שלא דנוהו ב"ד אין חייבין מיתה ואסור להרגו ואם קבל עליו לקיים שבע מצות בפני ג' חייב להחיותו. מהרי"ח ע"כ:

ה. מנחת חינוך, מצוה תט אות ה:

שלא להרוג מחוייב קודם שיעמוד בדין

[ ...] והנה דינים אלו לא שייכים בבן נח, דתיכף שראו שעובר עבירה מותר להרגו, דלאו הזה בישראל כתיב. וגם שם בבן נח הרואה ואפילו המעיד נעשה דיין, כי לא שייך הזמה, ונהרג עפ"י דיין אחד ועפ"י קרובים כמבואר בר"מ פ"ט ממלכים הלכה י"ד, וזה פשוט.

ו. מנחת חינוך, מצוה תי אות ט:

[...] אם בן נח המקיים שבע מצוות הורג לגוי היינו שעובד עבודה זרה, או אינו מקיים אחת משבע מצוות בודאי פטור אפילו במזיד, כי מצווה להורגו והוא העד והוא הדיין וכו' כמבואר בר"מ פ"ט ממלכים הלכה י"ד.

ז. תוספות מסכת עבודה זרה דף סד עמוד ב:

איזהו גר תושב כו' - [...] וא"ת והלא מיד שעבר שבע מצות חייב מיתה דאזהרת בני נח היא מיתתן בלא עדים והתראה י"ל דכל זמן שלא דנוהו בית דין אינו חייב מיתה תדע דהא אמרינן העובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין.

ח. העמק שאלה על שאילתות דרבי אחאי (הנצי"ב מוולוז'ין), שאילתא ב', עמ' טז-יז:

[...] דכולם נצטוו שלא יעשו בשש מצוות שלהן בלתי דיינין, שאין הרואה אחד שהורג וכדומה רשאי להורגו עד עמדו לפני שופטים, וכן אסור לגזול אפילו שלו מיד חבירו בלא דעת שופטים.

4.6 בדיון משפטי בין יהודי וגוי, ההליך המשפטי הוא כזה: אם החוק הנכרי מיטיב עם הצד היהודי יותר מן ההלכה היהודית אז יש לבסס את פסק הדין על פיו, ולומר לצד הלא-יהודי: "אלו הם חוקיך!". לעומת זאת אם ההלכה היהודית מיטיבה עם הצד היהודי יותר מהחוק הנכרי יש לבסס את פסק הדין על ההלכה ולומר לצד הלא-יהודי: "אלו הם חוקינו." דין זה ככל הנראה אינו חל על גר תושב, אלא תמיד דנים לו כדיני הגויים, גם אם הדבר לטובתו.

א. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף קיג עמוד א:

דתניא: ישראל וגוי שבאו לדין, אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל - זכהו ואמור לו: כך דינינו, בדיני [גויים] <כנענים> - זכהו ואמור לו: כך דינכם, ואם לאו - באין עליו בעקיפין, דברי ר' ישמעאל; ר"ע אומר: אין באין עליו בעקיפין, מפני קידוש השם. ור"ע, טעמא דאיכא קידוש השם, הא ליכא קידוש השם - באין.

ב. רמב"ם פירוש המשניות - מסכת בבא קמא פרק ד משנה ג:

שור של ישראל שנגח שור של הקדש כו' - אם אירע דין לישראל עם הגוי, הרי אופן המשפט בניהם כמו שאבאר לך: אם היה לנו בדיניהם זכות, דננו להם בדיניהם ואמרנו להם: כך דינכם! ואם היה יותר טוב לנו שנדון בדיננו , דננו להם לפי דינינו ונאמר להם: כך דיננו! ואל יקשה בעינך דבר זה, ואל תתמה עליו, כמו שלא תתמה על שחיטת בעלי החיים אע"פ שלא עשו שום רע, לפי שמי שלא נשלמו בו התכונות האנושיות אינו אדם באמת, ואין תכליתו אלא ל'אדם' {כלומר שכל עצמם מציאותם של אלו אינו אלא בעבור האדם השלם-הערת הגר"י קאפח במהדורתו של פיה"מ} והדבור על ענין זה צריך ספר מיוחד.

ג. רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה יב:

היה ישראל [וגוי] <ועכו"ם> אם יש זכות לישראל בדיניהן דנין לו בדיניהם, ואומרים לו כך דיניכם, ואם יש זכות לישראל בדינינו דנין לו דין תורה ואומרים לו כך דינינו, ויראה לי שאין עושין כן לגר תושב אלא לעולם דנין לו בדיניהם.

4.7 אם חיה שנמצאת בבעלות יהודי גורמת נזק לרכושו של גוי, היהודי אינו חייב לשלם לו כל פיצוי. אבל אם חיה של גוי גורמת נזק לרכושו של יהודי הגוי חייב לשלם את מלוא הנזק. לפי חלק מהדעות דין זה חל גם על גר תושב, ולפי דעות אחרות דין זה אינו חל על גר תושב.

א. מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מס' דנזיקין משפטים פרשה יב:

שור איש. להוציא שור של קטן. שור איש, להביא שור של אחרים. את שור רעהו, להביא שור של קטן. רעהו, להוציא שור של נכרי שור של כותי שור של גר תושב.

ב. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא:

רעהו פרט לאחרין רעהו פרט לגר תושב יכול לא ישלם על ידי הגוי ולא יהא הגוי משלם על ידיו ת"ל שלם ישלם לרבות שלגוים של גר תושב. יכול יהו משלמין בתם חצי נזק במועד נזק שלם ת"ל שור רעהו שור רעהו יוצא כסדר הזה ולא שלאחרין יוצא כסדר הזה ועליהן הוא אומ' הופיע מהר פארן (דב' לג ב) הופיע פנים כנגד כל באי העולם.

ג. משנה מסכת בבא קמא פרק ד משנה ג:

שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של ישראל פטור שנאמר (שמות כא) שור רעהו ולא שור של הקדש שור של ישראל שנגח לשור של [נכרי] <עובד כוכבים> פטור ושל [נכרי] <עובד כוכבים> שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם:

ד. תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לח עמוד א:

שור של ישראל שנגח שור של [גוי] <כנעני> - פטור. אמרי: ממה נפשך? אי רעהו דוקא, [דגוי] <דכנעני> כי נגח דישראל נמי ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח [דגוי] <דכנעני> נחייב! א"ר אבהו, אמר קרא: (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו, עמד והתיר ממונן לישראל. רבי יוחנן אמר, מהכא: (דברים ל"ג) הופיע מהר פארן, מפארן הופיע ממונם לישראל. תניא נמי הכי: שור של ישראל שנגח שור של [גוי] <כנעני> - פטור; שור של [גוי] <כנעני> שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם, שנאמר: עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ואומר: הופיע מהר פארן. מאי ואומר? וכי תימא, האי עמד וימודד ארץ מבעי' ליה לכדרב מתנה וכדרב יוסף, ת"ש: הופיע מהר פארן, מפארן הופיע ממונן לישראל. מאי דרב מתנה? דא"ר מתנה: עמד וימודד ארץ ראה וכו' - מה ראה? ראה שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח ולא קיימום, עמד והגלה אותם מעל אדמתם ... ת"ר: וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן, אמרו להם: דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של [גוי] <כנעני> - פטור, של [גוי] <כנעני> שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם, ממ"נ? אי רעהו דוקא, אפילו [דגוי] <דכנעני> כי נגח דישראל ליפטר! ואי רעהו לאו דוקא, אפילו דישראל כי נגח דכנעני לחייב! ודבר זה אין אנו מודיעים אותו למלכות.

ה. תלמוד ירושלמי מסכת בבא קמא פרק ד דף ד טור ב:

הלכה ג' שור של ישראל שנגח לשור של נכרי כו' רב אמר ראה ויתר גוים התיר ממונה של גוים חזקיה אמר הופיע מהר פארן והופיע פנים כנגד אומות העולם רבי יוסי בן חנינה אמר הורידן מנכסיהן רבי אבהו בשם רבי יוחנן אמר כדיניהן אמר רבי לא על הדא איתאמרת אלא בהדא דתני רבי חייה שור של גוי שנגח שור של גוי אחר חבירו אף על פי שקיבל עליו לדון כדיני ישרא' בין תם בין מועד משלם נזק שלם על הדא אתאמרת רבי אבהו בשם רבי יוחנן כדיניהן.

ו. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה ה:

שור של ישראל שנגח שור של נכרי בין תם בין מועד פטור, לפי שאין הגוים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהן, ושור של נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם, קנס הוא זה לגוים לפי שאינן זהירין במצות אינן מסלקין הזיקן ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות. (השגת הראב"ד: שור של ישראל שנגח שור של נכרי. א"א הטענה הזאת אינה מספקת שהרי הם תופסים גוף המזיק ונפרעין ממנו.)

ז. טור חושן משפט סימן תו:

שור של ישראל שנגח שור של [נכרי] <כותי> <היה> פטור ושל [נכרי] <כותי> שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם:

ח. שולחן ערוך חושן משפט סימן תו סעיף א:

שור של ישראל שנגח שור של [כותי] <עובד כוכבים>, פטור. ושל [כותי] <עובד כוכבים> שנגח לשל ישראל, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם.

ט. המאירי על מסכת בבא קמא דף לז/ב:

שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור מדין רעהו ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם מתוך שאין חסים על ממון זולתם קונסין אותם שלא ירגילו עצמם להזיק ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים:

י. תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ד הלכה ב:

שור של גוי שהזיק של ישראל אחד חבירו אע"פ שקבלו עליהם לדון בדיני ישראל משלמין נזק שלם שאין תם ומועד בנזקי הגוי.

יא. מנחת חינוך, מצוה נא', אות ח:

ושור של גוי או בן נח דהיינו גר תושב שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם, ושור של ישראל שנגח לשור של גוי בין תם בין מועד פטור [...].

4.8 גוי (וגר תושב בכלל) ששודד או גונב מיהודי (או מכל אדם אחר) דינו מוות, לעומת זאת יהודי ששודד או גונב מגוי (או יהודי) לעולם אינו נידון למוות. יהודי הגונב מן הגוי (כולל גר תושב) חייב להחזיר רק את הסכום שגנב, לעומת זאת יהודי הגונב מיהודי צריך היה לשלם לפחות תשלומי כפל.

א. רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה ט:

בן נח חייב על הגזל, בין שגזל [גוי] <עכו"ם> בין שגזל ישראל, ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו, אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן, מה שאין כן בישראל, וכן חייב על פחות משוה פרוטה, ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו, שניהן נהרגין עליה.

ב. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כב פסוק ח:

ישלם שנים לרעהו ולא להקדש לרעהו פרט לאחרים לרעהו פרט לגר תושב.

ג. רמב"ם הלכות גניבה פרק ב הלכה א:

הגונב את הגוי או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד שנ' שמות כ"ב ח' ישלם שנים לרעהו לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לגוי [...] (השגת הראב”ד: הגונב את הגוי או שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן. א"א גונב נכסי הקדש משלם קרן וחומש ואשם להקדש שהרי מעל.)

ד. מנחת חינוך מצוה נד:

(ז) והגונב מבן נח פטור מכפל דאינו רעהו [...]

(יא) ובן נח שגנב מישראל או מבן נח חבירו חייב מיתה [...]

4.9 כל אדם (גוי או יהודי) שחוטף יהודי עשוי להיות נידון למוות, אבל לא כן יהודי שחוטף גוי.

א. דברים כד, ז:

כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמר בו ומכרו, ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך.

ב. ספרי דברים פיסקא רעג:

(ז) כי ימצא, בעדים. איש, פרט לקטן. גונב נפש מאחיו, ולא מאחרים.

ג. רמב"ם הלכות גניבה פרק ט:

הלכה א

כל הגונב נפש מישראל עובר בלא תעשה שנ' לא תגנוב, פסוק זה האמור בעשרת הדברים הוא אזהרה לגונב נפשות, […] ומיתתו בחנק.

[...]

הלכה ו

אחד הגונב את הגדול או הגונב את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו בין זכר בין נקבה בין שהיה הגנב איש או אשה הרי אלו נהרגין שנ' גונב נפש מכל מקום, ואחד הגונב את ישראל או שגנב גר או עבד משוחרר שנ' נפש מאחיו ואלו בכלל אחינו בתורה ובמצות הן, אבל הגונב את העבד או מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור.

(5) Emotional and social attitude towards gentiles

5.1 יהודי שרואה קברי גויים או המון גויים חייב לומר: "בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה" (ירמיהו נ, י"ב). יהודי שרואה כנסיה (ולפי דעה אחת כל בית גוי) חייב לומר: "בית גאים יסח ה'" (משלי ט"ו, כ"ה).

א. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד ב:

תנו רבנן: הרואה בתי ישראל, בישובן אומר - ברוך מציב גבול אלמנה, בחורבנן אומר - ברוך דיין האמת. בתי אומות העולם, בישובן אומר - (משלי ט"ו) בית גאים יסח ה', בחורבנן אומר - (תהלים צ"ד) אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. […] תנו רבנן: הרואה קברי ישראל אומר: ברוך אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין, ואסף אתכם בדין, ועתיד להקימכם בדין. מר בריה דרבינא מסיים בה משמיה דרב נחמן: ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם, ברוך מחיה המתים. קברי נכרים אומר (ירמיהו נ') בושה אמכם וגו'.

ב. רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה יא:

הרואה ת"ר אלף אדם כאחד, אם [גויים] <עכו"ם> הם אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה, ואם ישראל הם ובארץ ישראל אומר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם חכם הרזים, הרואה מחכמי אומות העולם אומר ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם, חכמי ישראל מברך שנתן מחכמתו ליראיו, מלכי ישראל אומר שנתן מכבודו ומגבורתו ליראיו, מלכי אומות העולם מברך שנתן מכבודו לבשר ודם.

ג. רמב"ם הלכות ברכות פרק י הלכה יט:

הרואה בתי [אומות העולם] <עכו"ם> בישובן אומר בית גאים יסח יי', בחורבנן אומר אל נקמות יי' אל נקמות הופיע, ראה קברי [אומות העולם] <עכו"ם> אומר בושה אמכם מאד וגו'.

ד. טור אורח חיים סימן רכד:

הרואה ס' ריבוא ביחד מישראל אומר בא"י אמ"ה חכם הרזים [ואם הם גויים אומר בושה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה]: […] הרואה בתי [גויים] <עו"ג> בישובן אומר (משלי טו) בית גאים יסח ה' בחורבנן אומר אל נקמות ה'. הרואה קברי ישראל אומר בא"י אמ"ה אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והמית אתכם בדין ועתיד להחיותכם בדין ולהקימכם בדין בא"י מחיה המתים [על קברי אומות העולם אומר בושה אמכם מאד וגו'] :

ה. שולחן ערוך אורח חיים סימן רכד:

סעיף יא

הרואה בתי [עובדי אלילים] <עכו"ם> בישובן, אומר: בית גאים יסח ה' (משלי טו, כה) בחורבנן אומר: אל נקמות ה' (תהילים צד, א).

סעיף יב

הרואה קברי ישראל, אומר: בא"י אמ"ה אשר יצר אתכם בדין, ועל קברי [כותיים] <עכו"ם> אומר: בושה אמכם וגו' (ירמיה נ, יב).

ו. מגן אברהם אורח חיים סימן רכד ס"ק ט:

ט בתי ע"א - פי' בתי א"ה שיושבים בשלוה והשקט ועושר וב"ח כ' בשם רש"ל דנהגו העולם לומר דוקא על בתי כנסיות שמתפללין בתוכ' וכן להיפך בבית עכו"ם:

ז. משנה ברורה סימן רכד ס"ק טו:

(טו) הרואה בתי וכו' - לפירש"י הנ"ל היינו בתי כותים שיושבים בשלוה והשקט ועושר ולהרי"ף היינו בתי תפלה שלהם:

5.2 האיסור לשנוא את הזולת בלב חל רק לגבי יהודים.

א. רמב"ם הלכות דעות פרק ו הלכה ה:

כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא.

ב. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה שב:

והמצוה הש"ב היא שהזהירנו משנוא קצתנו לקצתנו והוא אמרו (קדושים יט) לא תשנא את אחיך בלבבך.

ג. ספר החינוך מצוה רלח:

שלא לשנוא אחים.

שלא לשנוא שנאת הלב אחד מישראל, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ז] לא תשנא את אחיך בלבבך. ולשון ספרא, לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב. וכמו כן בערכין [ט"ז ע"ב] בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל כשיראה לו שנאה וידוע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אמנם הוא עובר על לא תקום ולא תטור, ועובר כמו כן על עשה, שנאמר [שם, שם י"ח] ואהבת לרעך כמוך. ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר.

5.3 יהודי אינו חייב להתאבל (למשל לשבת שבעה) על אחיו או אחותו הגויים (כלומר הילדים של אביו מאשה לא יהודיה), וכן לא על בנו או בתו הגויים (כלומר ילדיו מאשה לא יהודיה). גר אינו חייב להתאבל על אביו ואמו הלא יהודים.

א. רמב"ם הלכות אבל פרק ב הלכה ג:

בנו או אחיו הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו מתאבל עליהן כלל, וכן מי שנתגייר הוא ובניו או נשתחרר הוא ואמו אין מתאבלין זה על זה.

ב. שולחן ערוך יורה דעה סימן שעד:

הלכה ד

[…] אבל בנו, ובתו, ואחיו, ואחותו, אפילו הם פסולים, מתאבל עליהם, חוץ מבנו, ובתו ואחיו ואחותו משפחה [ונכרית] <וכותית>, שאינו מתאבל עליהם.

הלכה ה

הגר שנתגייר הוא ובניו, או עבד שנשתחרר הוא ואמו, אין מתאבלין זה על זה. (והוא הדין גר שנתגייר עם אמו, אין מתאבל עליהם) (סברת הרב מהמרדכי הל' שמחות ממעשה שבא לפני ר"י למאי דקי"ל אבילות יום ראשון דרבנן).

5.4 אין איסור לנקום ולנטור לגוי. גם הציווי של "ואהבת לרעך כמוך" אינו חל ביחס לגוי.

א. ויקרא יט, יח:

לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'.

ב. ספרא קדושים פרשה ב (פרק ד):

(יב) לא תקום ולא תטור את בני עמך, נוקם אתה ונוטר לאחרים.

ג. רמב"ם הלכות דעות פרק ז:

הלכה ז

הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום,[…]

הלכה ח

וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר ולא תטור את בני עמיך,[…].

ד. רמב"ם בספר המצוות עשין רו (מהדורת הרב קאפח):

שנצטוינו לאהוב זה את זה [...] ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי באמונה ובדת, כאהבתי וחמלתי לעצמי [...].

ה. רמב"ם הלכות דעות פ"ו ה"ג:

מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'.

5.5 איסור לשון הרע ורכילות אינו חל ביחס לגויים.

א. ויקרא פרק יט פסוק טז:

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לא תַעֲמד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְדֹוָד:

ב. ספר חפץ חיים - הלכות אסורי לשון הרע - כלל ח:

ה. וכל זה האסור של לשון הרע הוא דוקא על איש, שעל פי דין תורה הוא עדין בכלל "עמיתך" דהינו עם שאתך בתורה ובמצות.

5.6 אסור ליהודי לתת מתנה לגוי, אלא אם כן הוא מכיר אותו ולכן יכול לצפות שהגוי יחזיר לו טובה בתמורה. לגר תושב מותר לתת מתנה גם אם לא מכירים אותו (מתנת חינם).

א. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כ עמוד א:

אמר רבי יוסי בר חנינא, [דף כ עמוד א] דאמר קרא: )דברים ז( לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן! א"כ, לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם? שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם! אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו. תניא נמי הכי: לא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע; דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם חן; דבר אחר: לא תחנם - לא תתן להם מתנת חנם. ומתנת חנם גופה תנאי היא; דתניא: )דברים יד( לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי - אין לי אלא לגר בנתינה [ולגוי] <ולעובד כוכבים> במכירה, לגר במכירה מנין? תלמוד לומר: תתננה... או מכור, [לגוי] <לעובד כוכבים> בנתינה מנין? תלמוד לומר: תתננה ואכלה או מכור לנכרי, נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד [גוי] <עובד כוכבים> בין בנתינה בין במכירה, דברי ר' מאיר; רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר בנתינה [ולגוי] <ולעובד כוכבים> במכירה. שפיר קאמר ר"מ! ור' יהודה? אמר לך: אי סלקא דעתך כדקאמר ר"מ, לכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור, או למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן הוא דאתא. ור"מ? ההוא לאקדומי נתינה דגר למכירה [דגוי] <דעובד כוכבים>. ור' יהודה? כיון דגר אתה מצווה להחיותו, [וגוי] <וכנעני> אי אתה מצווה להחיותו, להקדים לא צריך קרא.

ב. רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י הלכה ד:

[...] ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה.

ג. רמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ט הלכה י:

אבל שכיב מרע שצוה ליתן [לגוי] <לעכו"ם> מתנה אין שומעין לו, שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו. [u9]

ד. טור חושן משפט סימן רמט:

אסור ליתן מתנת חנם לעובד [עבודה זרה][5] <עבודת כוכבים> אבל מותר ליתן לגר תושב שהרי מצוה להחיותו:

ה. בית יוסף חושן משפט סימן רמט:

ב. אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה אבל מותר ליתן לגר תושב וכו'. סוף פרק קמא דעבודה זרה (כ.) תניא לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי (דברים יד כא) אחד גר ואחד גוי בין בנתינה בין במכירה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה לגוי במכירה. וידוע דהלכה כרבי יהודה (עירובין מו:). והקשו התוספות (ד"ה רבי) דבפרק כל שעה (פסחים כב.) מוקמינן ההיא דשולח אדם ירך לגוי (חולין צג:) כרבי יהודה ותירצו דבתוספתא (ע"ז פ"ג ה"ה) תניא גבי מילתיה דרבי יהודה בגוי המכירו מותר מפני שהוא כמוכרו. והא דאמרינן בפרק הדר (עירובין סד:) דאמר ליה לההוא גוי טול גלוסקא ואף על פי שלא היה מכירו כדמשמע התם שאני התם שהיה מתלוה עמו בדרך. ואם תאמר וכי לית ליה דמפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום (גיטין סא.) ויש לומר דדרכי שלום אין זו מתנת חנם עכ"ל:

ומ"ש רבינו אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה. לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם:

ו. טור חושן משפט סימן רנו:

כתב הרמב"ם ז"ל שכיב מרע שצוה לתת מתנה [לגוי] <לעובד כו"ם> אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו: אבל אם הודה לו נותנין לו:

פרישה (הסמ"ע) על טור חושן משפט סימן רנו:

לעובד ע"ז – לאו דווקא, אלא לאפוקי גר תושב [...][u10]

ז. שולחן ערוך חושן משפט סימן רמט סעיף ב:

[גוי] <עובד כוכבים> שאינו גר תושב, אסור ליתן לו מתנה, אא"כ הוא מכירו או אם יש בו בדבר משום דרכי שלום.

ח. שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיף יא:

אסור ליתן מתנת חנם [לכותי] <לעובד כוכבים> שאינו מכירו.

ט. שולחן ערוך חושן משפט סימן רנו סעיף ג:

[...] אבל שכיב מרע שצוה לתת [לכותי] <לעובד כוכבים> מתנה, אין שומעין לו, שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו. [u11]

י. ש"ך יורה דעה סימן קנא ס"ק יח:

יח לעובד כוכבים כו' - כתב הב"י בח"מ סי' רמ"ט דכל עובד כוכבים במשמע אפי' ישמעאל לאפוקי גר תושב דלא ופשוט הוא וע"ש:

5.7 אסור לשבח או לברך גוי.

א. מגן אברהם אורח חיים סימן קפט ס"ק א:

כשיש עכו"ם בבית נוהגין לומר כלנו יחד בני ברית, וכתב הט"ז בי"ד שאינו נכון דכיון שאומר כולנו יחד הכל בכלל אלא יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד, והטעם לפי שאסור לברך עכו"ם דכתי' לא תחנם (מט"מ כל בו)